מהר"ש חלק ד ריז

ה) וגם באמת יפה כ' כת"ה דהכא יש אומדנא דמוכח לבטל השבועה שאם הי' יודעים שיתחתנו רב השני עם השו"ב לא היו חותם על הכתב הקשר שאינו לטובתו דעפ"י הרוב יתבטל דעתו ומפורש ביו"ד סי' רי"ח דאף בנדר שבין אדם לחבירו מהני אומדנא המוכח לבטל השבועה וגם לפי דבריו שהי' קצת אונס בחתימתו על הכתב שהי' ירא שיקלקלו פרנסתו וזה חשוב אונס כמ"ש בפר"ד דרוש י"ט דכיון דכבר זכו ישראל בא"י מזמן אאע"ה א"כ אם יקחו מהם הוי כמתפיס משלהם וחשוב אונס ואף שמפורש בש"ך סי' רל"ב סקכ"ה דבנשבע לחברו אינו נאמן לומר שהי' אונס ובעי שיהי' רגלים לדבר אך באמת לפמ"ש בח"ס שם בשם מהר"י מיגאש דבשבועה בכתב פטור מדיני אדם וחייב רק בדיני שמים והטעם דשבועה בכתב אינו מפורש בקרא ורק נלמד מק"ו ואין עונשין מה"ד ולחד שיטה בתוס' ב"ק ד"ד גם חיוב ממון אין מחייבין מק"ו א"כ רק בדיני שמים חייב וא"כ כיון שנשבע רק לשמים שוב נאמן לומר שהי' אונס בשבועתו ויש להאריך בזה בקיצור הדבר ע"י התרה לפני ב"ד עפ"י חרטה ופתח כדין פשיטא דליכא שום חשש ויכולין כל ב"ד להזדקק לזה להתיר לו שבועתו כי הוא לדבר מצוה להשקיט מחלוקת וז"ב בס"ד: בעה"ח מוצש"ק א"ך כ"ד למב"י תרפ"ה קאשוי. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' ה' לכבוד הרב הגאון האמיתי מו"ה ר' אליעזר דייטש (שליט"א) זצ"ל האבד"ק באנהאד

בדבר השאלה באיש אחד שהי' בקשר החיתון עם בתולה אחת ואמר לאשה אחת שהיא אחות הכלה שתראה לו טבעת שלה ויתנו על אצבע הכלה לראות אם הוא טוב על אצבעה ואז יצוה לצורף לעשות טבעת למדתה עבור הכלה וכאשר נתנה לו הטבעת נתן את הטבעת על אצבע הכלה וקידשה בו והקידושין היו רק לפני עד אחד שהוא יותר מבן י"ג שנה אך לא נבדק אם יש לו שערות והעד הלך למדה"י וא"א לבודקו זה תורף השאלה בקצרה

א) והנה אם הי' האשה שנתקדשה וגם העד רואים שהטבעת הוא של אחות הכלה ולא נתנה לו אדעתא שיקדש בו בוודאי לא הי' בית מיחוש דהוי כמקדש בחפץ שאינו שלו ובשלמא אם שאל ממנה חפץ והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שפיר כ' הרא"ש דאמרינן דהקנה לו באופן המועיל לקידושין ונתן לו במתנה ע"מ להחזיר ושוב אחר שקדשה בו הוי כליתא בעינא שוב מהני חזרת דמים כמ"ש הקצה"ח בסי' רמ"א אבל כאן שלא אמר לה כלל שרצונו לקדש בטבעת זו א"כ לא הקנתה לו את הטבעת אף לשעה הוי כמקדש בחפץ הגזול, ואם האשה שקידשה ידעה שהוא גזול א"כ ליכא שום חשש קידושין דבשלמא באם האשה לא ידעה והמקדש אינו גנב מפורסם א"כ אף קודם יאוש עכ"פ צריכים הבעלים להחזיר לה דמי החפץ מתקנת השוק וא"כ יש לה עכ"פ זכות מדרבנן וא"כ לשי' הב"י חשוב קידושי תורה אך יכולה לומר אין רצוני להתקדש בחפץ הגזול אך אם האשה שנתקדשה ידעה שהוא חפץ שאינו שלו א"כ ל"ש תק"ה שוב לא חלו הקידושין והכא כפי הנראה הכלה ידעה שלקח הטבעת מאחותה רק לראות המדה וא"כ ידעה שהטבעת אינו שלו אך באמת נראה שהעד שראה הקידושין לא שמע מה שאמר החתן לאחות הכלה וא"כ הי' העד סובר שהיא קידושין גמורים דלא מיבעיא אם לא ידע כלל אם הטבעת הוא של אחות הכלה א"כ הי' סובר העד שהוא קידושין גמורים ואף אם הכיר שהטבעת הוא של אחות הכלה מ"מ הי' סבור העד שבוודאי השאילה לו הטבעת לצורך קידושין דבכה"ג הוי קידושין לשי' הרא"ש א"כ י"ל שלא נאמן המקדש לבטל הקידושין דע"א לא מהימן לבטל קידושין היכא שנתחזקה למקודשת ועיי' שו"ת ד"ת ח"ב חאה"ע סי' ע' שכ' כן ולכאורה יש להבין סברת בעל ד"ח שכ' כיון דהעדים לא ידעו שהטבעת הוא גזול לא מהימני המקדש והמתקדשת לעקור קידושין הא באמת מפורש בהג"ה מיימוני דאם ראובן שלח לשמעון לקדש לי אשה ואמר שמעון התקדשי לי ואח"כ אמר שטעה בדיבורו ורצה לקדשה לראובן דלא חלו קידושי שמעון וכ' שם דאע"ג דע"א א"נ נגד ח"א מ"מ הכא לפי דבריו לא התחיל האיסור והוא מברר שמעולם לא הי' ח"א שפיר מהימן א"כ גס הכא לפי דברי המקדש לא התחיל האיסור שפיר צריך להיות נאמן ואף דבאמת מצינו בש"ס כתובות כ"ה גדולה חזקה ומשמע שמודי שהחזקנו ההיתר אף שנתעורר ריעותא על תחילת החזקה מ"מ חשיב חזקה ועיין טו"ז יו"ד סי' י"ח ובש"ך שם דבנאבד הסכין כיון שהחזקנו בהיתר שוב תולין אח"כ הפגם דנעשה לאחר שחיטה עכ"פ לענין ע"א י"ל דבשלמא אם אומר שנעשה מעשה לבטל החזקה א"נ אבל אם מברר דלא התחיל האיסור שפיר מהימן א"כ גם הכא צריך להיות נאמן אך באמת וי"ל עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דכ"ז ושבועות פ"ג בהא דגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין ובאומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם סתם אע"ג דבלבו מכוין רק על היום מ"מ היכי דאינו אומר נאסר בפירות שבעולם וכ' הר"ן דשם בפת חיטין באמת רצה לפרש פת חיטין א"כ לא רצה להוציא לשון שיכלל כל מיני פת רק נתקל בלשונו לכך שפיר מהימן לומר שלא רצה לאסור רק פת חיטין אבל הכא נתכוין להוציא לשון שיהי' העולם סוברים לאסור הפירות לעולם לכך אע"פ שאמר בלבו הים מ"מ אמרינן דברים שבלב אינם דברים וה"נ כך דבשלמא שם בדינו דהג"מ באמת נתכוין להוציא לשון שכל העולם ידעו שקידשה לראובן רק לישנא היא דאתקל שפיר נאמן לפרש דהדיבור היה בטעות הואיל דלפי דבריו לא התחיל האיסור מקידושין שלו אבל הכא נהי דלפי דבריו שהטבעת גזול לא התחיל הקידושין אבל עכ"פ הוא ידע דהעדים אינם יודעים שהוא גזול א"כ יסברו שהיא קידושין גמורים א"כ עכ"פ נתכוין לקדשה באופן שיהי' העדים סוברים שהיא קידושין גמורים שפיר כיון דנתכוין להחזיק איסור בעיני העולם שוב א"נ לעקור הקידושין וז"ב בישוב דברים הללו

ב) עוד י"ל דשם בדינו דהג"מ מיירו דנתחזק השליחות בעדים דהא באמת שם בסי' ל"ה מביא הרמ"א ויש מי שמחמיר וב' שם הב"ש דיש לחלק אם החזיק השליחות בעדים והנה באמת להרבה פוסקים מינוי שליח להולכה בקידושין בעי עדים והסברא י"ל עפמ"ש בס' חידושי הרי"מ דמש"ה מינוי שליח לקבלה צריך עדים דהשליחות היא על מילי ואין שליח עושה