מהר"ש חלק ד רי

מרשותו וכמ"ש בתוס' נדה דנ"ח ותוס' חילין דנ"ח אך באמת גם חשש שאלה ליתא בנ"ד הואיל דכבר נסתלק עכ"פ החשש איסור תורה ע"י טב"ע דקלא ומכח סברת היינו שאבד היינו שנמצא ובדרבנן שיב יש לסמוך על שיטת הפוסקים דל"ח לשאלה אך באמת קשה לסמוך אטב"ע דמצנפת דהוי כמו טב"ע שלא שבעתו העין עי' ברשב"א חולין דצ"ו וסימן ליכא בהמצנפת ואם הי' עכ"פ סימן אמצעי בהמצנפת הי' מקום לסמוך אשיטת הנוב"י דבאיסור דרבנן אף סימן אמצעי מהני לדידן דמספקא לן שמא סימנים ד"ת אך באמת קשה לחושבן לסימן אמצעי אך מכח כל הני טעמים דלעיל ע"י אמירת ר"ח גם בשם ר' יוסף המעידים שראהו נופל לארץ ועיקם את פיו שזה מורה על מיתה ושנגעו בו אח"כ כ"פ בכוונה ולא ראו ממנו שום נשימה ותנועה וגם מכח הכרת קילו וגם מכח הכרת המצנפת וגם שבמקום הלז לא הי' עוד נמצא אז שום ב"א כפי ראות עיניהם ומה גם שכבר נאבד זכרו זה כמה שנים ע"כ בצירוף כל הני טעמים הנני מסכים להתיר האשה פראדיל אשת ר' אברהם הנ"ל לכל גבר וישבו ב"ד של ג' להתיר האשה כדין הניסת בע"א והש"י יצלנו משגיאות: קאשוי ב' דר"ח חשון תרפ"א אביך דו"ש באה"ר הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' ב' לכ"ק הרב הגה"ק בוצ"ק בנש"ק וכו' כקש"ת מ' שלמה הלברשטאם זצ"ל אבד"ק ווישניצא ומ"כ בק' באבוב יצ"ו

בדבר פלפולו ע"ד הגה"ק בעל א"נ זצ"ל שפסק שם דמי שהוא חלוש ואינו יכול לאכול כזית מרור דיוכל לברך על פחות מזית וחילו מדברי הרא"ש פסחים דקי"ד אהא דתניא אכנו לחצאין יצא ובלבד שנא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ כ' הרא"ש משום דמברכין על אכילת מרור צריך שיאכול כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות הראשונות דאין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית עכ"ל הרא"ש והג' הנ"ל פירש בכוונת דברי הרא"ש דס"ל דמרור מה"ת א"צ כזית משום דלא כתוב בו אכילה דהא דכתיב יאכלוהו לא קאי רק אפסח ורק מדרבנן בעי כזית מכח דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה בפחות מכזית ובאמת פירש כן בכוונת דברי הרא"ש השאג"א סי' ק' אולם השאג"א הקשה עליו דא"כ דהך אכלוהו לא קאי רק אפסח א"כ הא דקיי"ל דמצה בעי כזית ע"כ הוא רק מקרא דבערב תאכלו מצות א"כ לפי"ז מנ"ל לרבא למידרש מהא דבערב תאכלו מצות לענין מצה בזה"ז ד"ת הא בעי הקרא לענין דבמצה בעי כזית וע"כ נשמע מדרבא דבמצה בעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו דקאי נמי אמצה ומרור או עכ"פ משום דאיתקש לפסח וכדקאמר רבא בפסחים דק"כ דאכל מצה אחר חצות לא יצא משום דאיתקש לפסח ושפיר מיותר הך בערב תאכלו מצות למידרש לענין מצה בזה"ז וא"כ כמו דילפינן במצה דבעי כזית או מקרא דיאכלוהו או מהיקש ה"ה לענין מרור ג"כ י"ל דבעי כזית מה"ת או מקרא דיאכלוהו או מהיקש לפסח עכת"ד השאג"א על הרא"ש

א) והנה מקודם שנבוא לדינא ניחזי אנן בגוף הדבר לומר בכוונת הרא"ש דמה"ת מרור א"צ כזית רק מדרבנן מכח הברכה על אכילת מרור בעי זית דלא שייך שם אכילה בפחות מזית באמת הרי ידוע מחלוקת הפוסקים בהא דבכל איסורין בעי כזית דיש פוסקים הסוברים דסתם אכילה הוא בכזית ואף לר"ש דסובר כ"ש למכות הוא רק מהלל"מ אי משום אחשביה ע' רש"י מכות די"ז ובריטב"א שם ולר"ש הוי הלכתא גם למלקות ולדידן רק לענין איסור לחוד שיטת הרא"מ דלכ"ע סתם אכילה שבתורה בכ"ש והלל"מ דבעי כזית ולר"ש לא אפקה ההלכתא רק לענין קרבן וע' שו"ת ח"ס או"ח סי' ק"מ שכ' דבזה פליגי הש"ס חולין דק"ג עם הש"ס זבחים ד"ע דבחולין מוכח דבמידי דהוי חידוש לא מצטרף בכא"פ ובזבחים מוכח דבמידי דחידוש אף ביותר מכא"פ מצטרף וע"כ דפליגי בזה ולפי"ז יש להעיר הניחא לשי' הסוברים דבלשון תורה כ"ש אין עליו שם אוכל א"כ שפיר י"ל נהי דהיכא דלא כתבה התורה לשון אכילה יוצא בכ"ש מ"מ עכ"פ חז"ל לא יוכלו לתקן על זה ברכה בלשון אכילה כיון דכ"ש אין עליו שם אוכל ואף דבלשון בני אדם גם פחות מכזית יש עליו שם אוכל כמ"ש רש"י בשבועות ועי' במל"מ פ"ד משבועות אפ"ה כיון דבלשון תורה אין עליו שם אוכל לא יוכלו חז"ל נתקן עי"ז ברכה בלשון כילה אבל לשי' הרא"מ דכ"ש באמת יש עליו שם אוכל מה"ת רק דהלל"מ דבמידי דנתפרש בו אכילה בעי כזית והיא רק בכלל שיעורין דהוי הלל"מ וא"כ במרור דלא נתפרש בו אכילה וליכא הלל"מ דבעי כזית א"כ שוב שייך ברכה גם על פחות מכזית דהא יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם וכמו שתמה במלמ"ל שם דלשי' הרא"מ אמאי ס"ל לרבנן דבנשבע שלא יאכל פטור באכל כ"ש הרי גם כ"ש יש עניו שם אוכל הן בלשון תורה הן בלשון בני אדם א"כ בוודאי דנשבע אכ"ש עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל סברא זו

אך לכאורה בדבר זה אי במקום דלא נתפרש בו לשון אכילה אי הוי בכ"ש באמת דהפמ"ג בפתיחה לשחיטות כ' כן לענין נבילה דוזבחת הוי בכ"ש אולם כמ"פ כ' להיפוך דכיון דשיעורן הלל"מ א"ך גם בכל איסורין ובכל המצות היכא דלא נתפרש בו שיעור אחר הוי רק בכזית וע' בפוסקים שנסתפקו לענין בל תותירו אי חייב בכ"ש וכן לענין שוחט פסח עה"ח מבואר ברמב"ם פ"א מהק"פ דאינו עובר רק בכזית הן אמת די"ל דמשם ליכא ראיה לפמ"ש בשו"ת פנ"י בטעם הסוברים דליכא בי' בפחות מכזית משום דבאמת חמץ א"ב ורק דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ הב"י הוי חידוש וכ"ז עכ"פ בכזית אבל בח"ז לא אוקמה רחמנא ברשותו ושפיר אינו עובר בב"י מכח (דחשיב אינו שלו עיי"ש ולפי"ז י"ל דאי הי' הדין דגם בחמץ שאינו שלו עובר בלא תשחט פסח עה"ח א"כ שפיר הי' הדין דעוברין גם בפחות מכזית דהכא לא כתיב לשון אכילה אבל כיון דבעו שיהי' חמץ לאחד מבני החבורה וא"כ באמת ע"י האיסור חשיב של הפקר ורק ביותר מכזית דחשיב שלו לענין ב"י ממילא דעובר גם בלא תשחט אבל בח"ז דהוי כמו הפקר שפיר אינו עובר ויוצמח לפ"ז דל"ש יש חילוק בין ע"פ לפסח דבע"פ חמץ מותר בהנאה י"ל דגם בח"ז עובר בלא תשחט דדוקא במידי דאכילה צריכין לסברת אחשבי' אבל בדבר דלא נתפרש בו אכילה השיעור בכ"ש אבל במועד דאסור בהנאה דהוי א"ב ושוב ב"י ליכא בח"ז דלענין ב"י ל"ש אחשבי' כמ"ש בח"צ סי' פ"ו ושוב בעי