מהר"ש חלק ג צה

אם הי' במסל"ת או ע"י שאלה הנה ע"י עדות עד השני אין לסמוך כיון דהוא בעצמו לא ראה את הנפילה אחר מיתתו ומה שראה שזב ממנו דם זה אינו חזי אף לצירוף ועדות האנ"ח מה שאמרו בהשפיטאל אין מבורר שהי' במסל"ת וחוץ לזה לא אמרו רק שם הכינוי שלו וזה בוודאי ל"מ וממילא גם עדות האנ"ח הראשון מה שאמרו בשעת שחבשו את הנפצעים נהי שזה הי' במסל"ת ממש מ"מ לא אמרו רק שם הכינוי שלו ושמא שטיינער אחר הי' שם ומת והאיש שטיינער שהי' מסמוך לט"ג שהכירו העד הי' רק נפצע לחוד ונתרפא ונהי שידעינן ששטיינער בעלה של זו בוודאי הי' במקום המלחמה מ"מ כ"ז אם הי' מעידין על שמו ושם אביו אז הי' מועיל הסברא דהיכי דיש שמו ושם אביו א"כ חשש שני יב"ש רק דרבנן וכיון שבעלה של זו בוודאי הי' שם א"ח שמא אחר ששמו ושם אביו הי' שם אבל בשם כינוי לחוד א"כ שכיח טובא הרבה אנשים שכינוים שוה ושוב יש לחוש לאחד מרובא דעלמא שיש לו כינוין כזה מת ע"כ מצד עדות העד השני לחוד אין מקום להתיר אך זאת עכ"פ כיון דידעינן ששטיינער הי' במקום המלחמה א"כ נתברר דהעד הראשון טעה במה שאמר ששמו הי' שטיין כיון שעכ"פ נתברר ע"י פד השני שהאיש ששמו שטיינער הי' מסמוך לט"ג א"כ אין לחוש ששני אנשים הי' מסמוך לט"ג ואחד שמו שטיינער והשני שטיין וע"כ דשמו האמיתי הי' שטיינער רק דעד הראשון טעה בדמיונו וכיון דעכ"פ ע"י עדותו של הראשון הוי כשמו ושם כינויו דחשוב כשם אביו ושם מקומו וגם סימן שזה חצי שנה שנשא אשה וראה אותו אחר מיתתו והכירו היטב א"כ הוי עדות ברורה שמת ובפרט שעברו איזה שנים מיום המלחמה ולא נשמע ממנו מאומה וידוע שהי' דר באהבה עם אשתו א"כ הוכחה גדולה שמת וכמ"ש הח"ס בסי' מ"ג ובכמה תשובות דבזה"ז שיש בי דואר קבוע ועבר יותר מי"ב חודש ולא נשמע ממנו מאומה עכ"פ איתרע חא"א ונודע שיטת הר"א מווארדין דיש להתיר עגונה עפ"י אומדנא נהי דרוב הפוסקים חולקים ע"ז והטעם י"ל דאומדנא ל"ח רק בכלל שכיח להיתר וגרע עוד מרוב כמ"ש הפרמ"ג יו"ד סי' נ' ול"מ נגד חא"א ובפרט שיש ב' חזקות כמ"ש הריב"ש דיש חזקת חי של הבעל וחא"א ואף שע"כ מצאו איש מת ואיתרע חזקת חי של אחד מ"מ נודע מ"ש הב"ש דבס' ג"י מוקמינן בחזקת חי וכמ"ש הנו"ב דאיש שאנו דנין עליו מוקמינן בחזקת חי ומאדם שאינו לפנינו אין דנין מחזקת חי שלו ועפ"י סברת התוס' שבועות מ"ה לעניין אחזוקי איש בגנבי עיי"ש אבל עכ"פ הכא שהעד שהכירו בשמו ושם הכינוי ומקומו העיד שראהו מת והכירו היטב בטב"ע נהי דלשי' הח"מ באם ראה ההריגה אין לסמוך אהכרה שלו וכתבתי דיש לחוש דשמע דינו כראה לענין טביעה וה"ה כיון דשמע ההריגה דינו כראה ויש חשש בדדמי מ"מ ע"י חשש בדדמי אינו רק דרבנן כמ"ש בשו"ת תפ"צ א"כ לענין חשש דרבנן יש לסמוך אאומדנא שכבר עברו איזה שנים ולא בא שום מכתב ומתחילה הי' דרכו לכתוב בכל פעם יש הוכחה שמת ובפרט שלשי' הרמב"ם בחשש בדדמי אם ניסת ל"ת כמו שפסק בע"א במלחמה א"כ לעניין לכתחילה יש לסמוך אאומדנא ועפ"י סברת הר"ן פ' הכותב שהבאתי לעיל ויש לצרף מ"ש בקו"ע דבישראל המעיד מפי עכו"ם אף בסתם אמרינן שהעיד במסל"ת וי"ל דבזה גם הר"ן ז"ל מודה ועי' טו"ז דפליגי בזה הר"ן והתה"ד ולשי' הב"ש בישראל מפי עכו"ם גרע ועיי"ש בט"ז אך בקו"ע אות ר"ס מקיל בישראל מפי עכו"ם אף בסתם ע"כ מכל הני צדדים נלע"ד דיש להתיר האשה הנ"ל ובפרט שהיא רכה בשנים ורק לחומר הנושא וגם שנודע דרבינו הגאון מו"ה העשיל ז"ל החמיר מאוד במת במלחמה לזה אם יצטרפו לזה שני רבנים גדולים להתיר גם אנכי אצטרף וה' יצילנו משגיאות: באעה"ח ב' תבא תרס"ט לפ"ק ראדמישלא. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן נ"ח. להרב החו"ב בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה אלעזר הורוויטץ נ"י בהרהגה"צ אבד"ק מעליטץ ז"ל יע"א

בדבר שנסתפק בשני איסורין שחלוקין בטעמן שנתערבו בשני מיני היתר שג"כ חלוקין בטעמן. ואיסור אחד הוי מינו דהיתר א' ואינו מינו עם היתר הב' ואיסור הב' הוא מב"מ עם היתר הב' שהוא א"מ של איסור הראשין. והיתר הא' הוא א"מ של איסור הב' מהו דינא. דהא קיי"ל בנתערבו מינו ואינו מינו אמרי' סליק ושוב בנשפך אזלינן לקולא וא"כ אם נימא לגבי איסור הראשון סליק א"כ שוב ליכא היתר הא' שהוא מב"מ עם איסור הראשון א"כ נאסר היתר הראשון מכח איסור הב' ואם נאמר שאיסור ב' בטל בהיתר הב' ע"כ דאמרינן סליק היתר הא' א"כ שוב נאסר היתר הב' מכח איסור הא' שהוא א"מ זה תוכן הספק שלו

ולפע"ד באמת הרש"ל פליג אדינא דהרשב"א הנ"ל דכיון דנרגש הטעם ל"ש סליק אך סברת הטו"ז דגזה"כ דמב"מ בטל ונהפך איסור להיות היתר. והנה עיקר הטעם דאמרינן טעם כעיקר כ' הרשב"א ז"ל דע"י הטעם הוי כניכר האיסור ושוב הכמות לא בטל ורוב הפוסקים הסכימו דגם דיש ס' צריך לבטל הכמות ברוב משו"ה חלקו על הנו"ב שכ' דביטול בס' מועיל אף בבא לעולם בתערובות וחלקו עליו דעכ"פ הכמות אינו בטל עיי' ביד אפרים סי' צ"ח ובישיע"ק ובח"ד סי' ק"ג ובס' ב"ט וא"כ כ"ז בנתערב בא"מ לחוד א"כ שפיר כיון דהטעם נרגש הוי כניכר האיסר ול"ש ביטול אבל כשיש מינו ג"כ א"כ עכ"פ מה שיכנס במינו אינו ניכר ושוב אמרינן דאיסור נתבטל בתוך היתר דמינו ושוב אף דנרגש אח"כ בתוך הא"מ הוי טעמא דהתירא וזה הכוונה בהא דסליק א"כ פשיטא דגם בכה"ג מ"מ אמרינן דכל איסור נתבטל במינו דהיתר ושוב מה שנותן טעם בא"מ הוי טעם דהתירא. ואין הכוונה בהא דסליק היינו דאנו אומרין דהוי כליכא א"מ בתערובות. ובזה הי' שייך הספק של כבודו כיון דחשוב כאילו סילקו להא"מ מהקדירה א"כ ליכא במה לבטל האיסור הכ' רק דאמרינן דהא דאסרה התורה היכא שיש טעם היינו דע"י שניכר הטעם א"א להכמות להתבטל. ובאמת כ' הח"ד סימן ק"ה דגם הפוסקים דס"ל טעם כעיקר דרבנן מודים דטעם אוסר מקרא דהטמאים רק דבטל ברוב ומאן דס"ל טעם כעיקר ד"ת ס"ל דהוי כניכר האיסור אכל אם יש מינו ג"כ ושם אינו ניכר נתבטל בהיתר דמינו ושוב אף מה שנרגש בהא"מ חשוב טעם דהתירא וא"כ פשיטא דגם בכה"ג נהי דמה שהוא מינו לגבי איסור הא' הוי א"מ של איסור הב' מ"מ כל איסור נתבטל בהיתר דמינו ושוב הוי טעם דהיתר

ובסברת הרש"ל י"ל דכיון דבשעת הנפילה עדיין לא נתפשט האיסור א"כ אף שנתפשט