מהר"ש חלק ג פא

אסיק אבל הכא באמת הוא מקוה חדא רק שנתחלק באמצע ונשאר מחובר במקום כשפה"נ א"כ מעולם לא נתבטל ממנה שם מקוה חדא ובוודאי דכשר בלי שום חשש דעכ"פ נהי דל"ח גוד אסיק לענין חיבור אבל עכ"פ מועיל הנקב לענין שלא נתבטל ממנה שם מקוה וכסברת הט"ז בס"ק מ"ז לענין כלי מנוקב ובכל ערי ישראל נוהגין כן והדבר פשוט להתיר ועיין ע"ס סימן ר"י שהאריך בזה לענין שאובין דרבנן די"ל גוד אסיק ג"כ כנלע"ד ברור בס"ד לדינא

בשה"מ ראיתי בס' לחם ושמלה שהעיר בדין המפורש במקוה שאובין שהגליד ונימח כשר להקוות עלי' ויש בזה שני פירושים בב"י א' דבאמת פקע ממנו שם שאובין ומותר לטבול בתוכו כמות שהוא ופי' הב' דס"ל דהגליד משוי לי' להמשכה וס"ל דשאובין שהמשיכוהו כולו אינו פוסל את המים שבאו עליו ולכך אם יבוא עליו מ"ס כשרים יהי' מותר לטבול בו וכ' בד"מ דכיון דלא קיי"ל כהשאלתות וס"ל דכולו בהמשכה פוסל ע"כ דהפי' בתוספתא כפשוטו והעיר בלחם ושמלה דנהי דלא קיי"ל כהשאלתות לקולא מ"מ נחוש לפירושו לחומרא דשמא כולו בהמשכה מותר להקוות עליו מים כשרים וממילא לא נשמע דהגליד מעלה מתורת שאובין ועוד הפיר שם דשמא תוספתא זו ס"ל כולו בהמשכה כשר וממילא לדידן דפסלינן כולו בהמשכה ופוסל שוב אין הכרח שיועיל בהגליד אף בניתוסף עליו מים כשירים

ולפענ"ד הדבר פשוט דהנה נודע מ"ש בתוס' ב"ב דס"ו דאף א"נ דכולו שאוב פוסל מה"ת מ"מ כולו בהמשכה אינו פוסל רק מדרבנן לפ"ז א"נ דעכ"פ ע"י שיטת השאלתות חשוב ס' א"כ הי' לנו לפסוק כשיטת השאלתות דכולו בהמשכה עכ"פ אינו פוסל מים הבאים עליו דהא מה"ת כולו בהמשכה כשר לטבול בו והוי סד"ר אם פוסל מים הבאים עליו וע"כ דשיטת השאלתות לא משוי אף לספק דרוב הפוסקים חולקים עליו וממילא מקוה שאובין שהגליד כשר לטבול בו כמות שהוא דעכ"פ איסור תורה ליכא בוודאי דעכ"פ אף לשיטת השאלתות מ"מ חשוב ככולו בהמשכה וכשר מה"ת ולענין איסור דרבנן אין לנו לחוש לחומרא לשיטת השאלתות דבדרבנן אין לנו לחוש לחומרא לדעה יחידית וממילא אזדא קושי' השני' דשמא תוספתא זו קאי למ"ד כולו בהמשכה כשר אבל לדידן דפוסלין כולו בהמשכה ופוסל אף מים הבאים עליו י"ל דהגליד אינו מועיל כלום

ועפי"ז ג"כ ניחא דעכ"פ נשמע דליכא בזה חשש ד"ת כיון דעכ"פ נשמע דחשוב ע"י ההגלדה כהמשכה וליכא בזה רק חשש פסול דרבנן ולענין חשש דרבנן אמרינן להיפוך שמא גם התוספתא מודה דכולו בהמשכה פסול וממילא נשמע דמים שהוגלד פקע מיני' שם שאובין וראיתי עוד שם מ"ש בישוב מה שהרמב"ם ז"ל לא הביא הך דתוספתא וכתב די"ל דהרמב"ם ס"ל דתוספתא זו קאי למ"ד כולו בהמשכה כשר אך העיר דעכ"פ הי' לו להרמב"ם ז"ל להביא די"ט סאין שאובין להוגלדו ונתוספו כ"א כשירים דמותר לטבול בו דעכ"פ חשוב רובו והמשכה וכ' דהא בעי שיהי' המים כשרים תחילה וא"כ הכא ממ"נ אם המים שהגלידו נשארו במקומן ונתוספו עליהן כ"א סאין כשירין שוב הוי המים שאובין תחלה ואי מיירי שהי' כ"א סאין כשירין במקום אחד ואח"כ המשיך לתוכו י"ט סאין שאובין שהגלידו ונימוחו אז בלא"ה כשר דאף בלא הגלידו מ"מ הוי רבי' והמשכה ולפענ"ד אכתי יש נ"מ דבעינן המשכה ל"מ לשיטת הרמ"א בעי המשכה עג"ק ואף לשיטת המחבר בעי עכ"פ ע"ג דבר שלא הי' עליו שם כלי בתלוש ובעי המשכה ג"ט וא"כ משכחת ביש במקום אחד, כ"א סאין כשירים וסמוך לו פחות מג"ט הי' י"ט סאין שהוגלדו ונימוחו והמשיכו פ"י קרקע פחות מג"ט לתוך הכ"א סאין כשרים דהשתא אם לא הי' נגלד לא הי' חשוב המשכה להוציא מכלל שאובין כיון שלא הי' שיעור ג"ט אבל השתא ע"י ההגלדה חשוב כהמשיכו ושוב עכ"פ בנתערב ברוב מים כשרים כשר לטבול בו ויש לדבר בזה הרבה ואכמ"ל

ב') ובדבר השאלה שביום ז' לנקיים ראתה איזה מראה שהי' נראה בעיני' שהוא מראה טמא ולמחרת אמרה לה אשה אחרת שתשאל לחכם ונמצא שהי' מראה טהור והורה כת"ה שמותרת לטבול

הנה באמת יפה הורה דעיקר סברת המעיל צדקה א' דבעי שתכוין לספירת נקיים וגם אף דלא מעכב בדיקה של כל יום עכ"פ בעי שתכוין דעתה שהיתה צריכה ז"נ ואם סברה שהיא טמאה י"ל שמא ראתה. והנה טעם הראשון בוודאי ל"ש בנ"ד שכבר ספרה מקצת יום ז' ואמרי' מקצת היום ככולו ומה"ת מותרת לטבול ולשמש ביום ז' ול"ח מה"ת שמא תראה ותסתור ואף דלחד שיטה בב"י סי' קפ"ג מה"ת אסורה לשמש דבאיסור כרת י"ל דגם מה"ת צריכין לחוש שמא תראה ותסתור. אבל באמת רוב שיטת הפוסקים דמה"ת אף התשמיש מותר דגם בימי טומאתה יש לה חזקת הגוף שלא תראה עוד כנודע משו"ת רח"כ ז"ל שנחלק בזה עם הנוב"י ודעת כמ"פ דמיד אחר שפסקה בטהרה יש לה חזקת טהרה ועיין רשב"א. נדה ד"ב בשם רמב"ן והא דאין תולין בג"י הראשונים הוא רק מחמת חומרא עכ"פ מיד ביום ז' בתחילתו כבר עלתה לה ספירה ומה לי בזה שאחר שמצאה המראה לא נתכוונה לספירה כיון שכבר הי' לה ספירה דמקצת היום ככולו דנהי דבראתה אח"כ סותרת מה"ת אבל עכ"פ ל"צ שתכוין אז לספירת נקיים כיון דמה"ת מותרת לטבול ולשמש. וגם טעם השני של המעיל צדקה דשמא כיון שלא נתכוונה להיות טהורה יש לחוש שמא ראתה הנה באמת עכ"פ אין לחוש שמא ראתה בהרגשה דהא בהרגשה תמיד טמאה אף אם בדקה א"ע ונמצאה טהורה כנודע משיטת התה"ד ואף שכתב בשו"ת הרדב"ז דהיא רק מדרבנן מ"מ עכ"פ בדיקה צריכה אף מה"ת וא"כ אם היתה מרגשת היתה יודעת ורק שיש לחוש שמא ראתה שלא בהרגשה. והנה לפמ"ש בסד"ט סי' קצ"ט דבימי ספירת נקיים אם ראתה אף שלא בהרגשה עכ"פ אותו יום אינו עולה אף מה"ת א"כ אתר שכבר ספרה מקצת יום ז' א"כ פשיטא דאם ראתה אח"כ בלא הרגשה דאינו מזיק מה"ת כיון דבאמת מה"ת הדם טהור א"כ אינו סותר ואף שי"ל דאף מה"ת עכ"פ אותו יום ל"ח נקי מ"מ הכא שכבר ספרה מקצת יום נקי א"כ כיון שאינו סותר לגמרי א"כ כבר הי' לה ז"נ וכמו דמותרת לשמש ול"ח לפליטת שיז כיון דאינו סותר, רק אותו יום ל"ח לה וה"ה דדם שלא בהרגשה אינו סותר רק אותו יום וכאן כבר הי' לה מקצת יום בנקיותו ואף דמדרבנן אף דם שלא בהרגשה טמא וממילא סותר כל ז' מ"מ לענין חשש דרבנן אמרי' סד"ר לקולא כיון דעכ"פ ל"ח חזקת טומאה ביום ז' ואף לפמ"ש בס"ט שם דבימי טומאה חוששין מה"ת שמא ארגשה ולא אדעתה ושוב י"ל דמה"ת סותר מ"מ י"ל דכ"ז דוקא כ"ז שלא שלמו ז"נ ואין לה היתר מה"ת לטבול שפיר היכי דקסברה שהיא טמאה יש לחוש שמא ארגשה ולאו אדעתי' אף דחשוב מוסיף טומאה וי"ל דנוקמא בחזקת טהרה שלא נתוסף לה ימים טמאים