מהר"ש חלק ג מ

ושוב ע"כ דהזיקה הוא רק לחליצה ושפיר מותר לישא אותה ובפרט בלא קיים פו"ר חזינן דמותר לישא אף תוך ג' רגלים למיתת אשתו וידוע מ"ש מקצת האחרונים להקל בלא קיים פו"ר לישא אשה בתוך ימי מניקתה אך ד"ז דחו האחרונים שיוכל לישא אשה אחרת וכמ"ש בתוס' גיטין דף מ"א דאפשר לה בכיוצא בה אבל הכא דלא יוכל לישא שום אשה פשיטא דעכ"פ בכבר שידך מקודם דמותר לישא בלי שום פקפוק והאריכות היא אך למותר: באעה"ח יום ד' לך תרס"ח לפ"ק ראדאמישלא. והנני ידידו מחו' הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן כ"א. להרב החו"ב כש"ת מו"ה שמחה מוצד"ק דיקלא נ"י

בדבר שאיש אחד כתב קודם הפסח לסוחר אחד מק' קראקא שישלח לו סחורה ובתוכו הי' גם מינין שהם חמץ ולא שלח לו שום דראהן והסוחר שלח הסחורות יום אחד קודם ערב פסח והסוחר מקראקא כתב להסוחר דפה שימכור את החמץ ששלח לו בכלל חמצו אך כבוא המכתב להסוחר דפה טעה בקריאת המכתב ונדמה לו שהסוחר מקראקא כתב שכבר מכר החמץ ובחוה"מ בקראו פעם שנית המכתב ראה שהוא הצריך למכור את החמץ והסחורה היתה כל ימי הפסח על הבאהן ואחר הפסח בא הסוחר לשאול כדת מה לעשות עם החמץ והי' הפסד גדול

והנה לכאורה אין כאן שום צד היתר. דבאמת אף דזה הוי כהניחו שוגג או אונס דהא הקונה לא קנה את החמץ ומצד המוכר הוי אונס גמור דהוא סמך על חשע"ש דאף דיש שי' פוסקים רבים דלא סמכינן אחשע"ש בד"ת מ"מ לפי דברי התוס' הנודע דהיכי דהמשלח יוכל לבוא לידי עבירה. אז סמכינן אחשע"ש א"כ י"ל דהוי כהניחו אנוס ואף דידוע שיטת ר"ת דפוסק כר"נ ובדעת הרמב"ם ז"ל נסתפק במל"מ פ"ד מהלכות בכורות ועיין בנו"ב מ"מ עכ"פ י"ל דהכא בוודאי סמכינן אחשע"ש משום דהשליח יש לו הנאה בעשיית השליחות מ"מ אף בהניחו אנוס קיימ"ל דאסור כמפורש בש"ע סימן תמ"ח ומקורו מהא דהרהינו ואי נימא להתיר מטעם ביטול דעכ"פ ליכא חשש ב"י ד"ת ונימא דאף דקיי"ל בביטלו אסור ה"ט דחיישינן להערמה מ"מ עכ"פ בביטלו והי' אנוס על הביעור נימא דהי' מותר ובפרט די"ל דהכא ל"ש הערמה דהא קסבר כל ימי הפסח שנמכר כדת מ"מ ידוע מה שנתחבטו המפורשים דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול כמו דאמרינן בש"ס דנדרים דאין בדעתו על מה שהפקיר ה"ה דאין בדעתו על מה שמכר ואף אי נימא כסברת המק"ח דגם בחמץ שנמכר הוי בכלל הביטול דבאמת מצד קנין אגב לחוד ל"מ דהוי רק קנין מדרבנן ורק משום דמה"ת מהני מטעם ביטול ולענין דרבנן מהני קנין דרבנן. הגם דביארתי בחי' דאם מוכר החצר א"צ לבוא לסברת המק"ח דבאמת ידוע דעת הגאונים דחמצו של ישראל המופקד ברשות עכו"ם מותר משום דלא מיקרי בבתיכם ורק הרא"ש פליג דכיון דהשאילו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי וכסברת הרשב"ם הנודע דחצר הנפקד קנוי להמפקיד וקני' להחצר ע"י השתמשות ולענין השתמשות סני קנין ע"י השתמשות

ולפ"ז י"ל דכ"ז באם אינו מקנה החמץ להעכו"ם אז שפיר י"ל דהואיל דהחצר משמר החמץ לצורך הישראל הוי חצירו של ישראל אבל באם מקנה החמץ להעכו"ם עכ"פ בקנין דרבנן נהי דקנין דרבנן לא מהני לד"ת מ"מ עכ"פ כיון דמדרבנן ישאר החפץ ברשות עכו"ם א"כ עכ"פ החצר אינו משמר החפץ לצורך הישראל רק לצורך העכו"ם ובפרט דלפי סברת המח"א הנודע דקנין דרבנן מועיל להפקיע ולא להכניס לרשות אחר א"כ עכ"פ כיון דהפקיעו החפץ מרשותו שוב אינו עושה לו קנין בהחצר ושוב מותר מה"ת מטעם דלא מיקרי ביתך ואי דעכ"פ מדרבנן אסור לענין דרבנן שוב מהני קנין דרבנן. ולפ"ז שפיר י"ל דחמץ הנמכר אינו בכלל הביטול

אך יוצמח לפ"ז דבעי דווקא חצר במכירה דאז שפיר לא מיקרי ביתך אבל באם החצר הוא רק בשכירות א"כ שוב לא מהני דנהי דקיי"ל קרקע בשכירות ומטלטלין במכירה דמהני כמפורש בש"ס קידושין אך כ"ז במקום דמועיל קנין אגב אבל הכא דבאמת קנין אגב ל"מ משום דהוי רק קנין דרבנן ורק עיקר הטעם דלא מיקרי ביתך וכ"ז באם. החצר במכירה אבל בשכירות דקיי"ל שכירות לא קני' וא"כ שפיר מיקרי ביתך ושוב קנין דרבנן לא מהני דזה פשיטא דזה תשוב ביתך כמפורש בש"ס דע"ז דלמ"ד שכירות לא קניא אסור להשכיר בית לעכו"ם משום שמכניס בי' ע"א ועובר אלאו דלא תביא תועבה אל ביתך ועוד י"ל טעם דבעי חצר במכירה דבאמת גם לשיטת המק"ח דגם בחמץ שנמכר הוי בכלל הביטול ולכן מועיל קנין דרבנן וידוע מחלוקת הפוסקים באם הביטול אינו בלב שלם אי מהני ודעת הנו"ב דמהני דאין משגיחין על דברים שבלב ובתשובה פלפלתי בזה דלסברת הר"ן עיקר הביטול מועיל משום דגלי' דעתי' דלא ניחא לי' א"כ עיקרו הוא בלב ואכ"מ אך הפמ"ג כתב דאם מונח בחצירו אז נהי דמתחילה הועיל הביטול משום דאין משגיחין על מחשבת הלב מ"מ אח"כ זוכה ע"י החצר עיי"ש א"כ לפ"ז באם החצר בשכירות א"כ לשי' הרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר ובפרט הכא דלא השכיר להעכו"ם רק להפקיע איסור חמץ, א"כ שוב לא יועיל הביטול דיוכל לזכות ע"י החצר ושוב לא מהני הקנין אגב דהוי קנין דרבנן ולכך בעי שיהי' החצר במכירה הגם שי"ל להיפך דכ"ז באם באמת לא הקנה כלל החפץ להעכו"ם אז שפיר י"ל דנהי דמתחלה הועיל הביטול מ"מ אח"כ זוכה ע"י החצר אבל הכא דבאמת הקנה החפץ להעכו"ם בקנין דרבנן ונהי דמה"ת ל"מ להכניסו לרשות אחר מ"מ עכ"פ לענין זה מהני הקנין דרבנן עכ"פ לענין שלא יוכל אח"כ להפקיעו מרשות עכו"ם וכיון דעכ"פ ע"י הביטול נעשה הפקר ושוב מועיל הקנין דרבנן ושוב לא יוכל לזכות ע"י החצר דהא מדרבנן חשוב החמץ של עכו"ם א"כ שפיר י"ל דאם חמץ שנמכר הוי בכלל הביטול שפיר מועיל חצר בשכירות אך אי לימא דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול א"כ שוב מוכרחת לסברא שכתבתי ושוב בעי עכ"פ שיהי' חצר במכירה כנ"ל

יצא דלא מיבעי' לשי' הסוברים דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול א"כ הכא דקסבר שנמכר עפ"י הלוקח א"כ בוודאי לא הי' בכלל הביטול א"כ שוב אף שהניחו אנוס מ"מ אסור אך אף לשיטת הסוברים דגם חמץ שנמכר הוי בכלל הביטול ובפרט שיש עוד מקום לומר דאף אי נימא דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול מ"מ זה דוקא בשנמכר באמת אבל הכא דלא