מהר"ש חלק ג קצא
Maharash responsa part 3 191 · מהר"ש חלק ג · free full Hebrew text
Open in the reader →דבכהני ספק יתן במעמ"ל ונהי דהח"ס דחה דבריו דחלילה לגרע כח כהני חזקה מ"מ לענין חיוב ספק פדיון דקיי"ל המע"ה מועיל בוודאי מתנה עמ"ל ויפדו בלא ברכה. אך מיד הב"ג קשה להוציא כיון דבשו"ת יד אליהו מסתפק בזה וכפי שכתבתי בסברתו די"ל כיון דעבודתו כשירה למפרע חשוב ככהן וגם רוב ל"מ להוציא ממון ע"כ קשה להוציא ממנו וז"ב בס"ד ומה שהעיר ליישב קושית הגאון מה"ד דייטש ז"ל מהא דמכשירי פסח דוחה שבת לר"א הא בידו להפקיר קרקעותיו ויפטר מפסח וכמו במכשירי ציצית והביא מיש בשו"ת בי"צ דאם כבר עלה לירושלים אז גם באין לו קרקע חייב בקרבן א"כ א"ד לציצית דשם בכל שעה בידו להפקיר יפה העיר וא"נ כדבריו יש ליישב גם מה שהקשיתי בהא דפריך הש"ס גבי טומטום למ"ל קרא למיפטר מראי' הא לא יוכל להביא מספק דהוי ספק חולין בעזרה וקשה שמא מיירי דהטומטום יש לו אחות וירשו ב' קרקעות דהדין דמספק הטומטום אינו נוטל רק קרקע אחת כמפורש בחו"מ סי' ר"פ והבת מכרה הקרקע לאיש אחד שאין לו קרקע אחרת א"כ מי שקנה הקרקע יש לו רק קנין ס' דשמא הטומטום הוא זכר א"כ ל"מ מכירת הבת וא"כ הקונה הוא רק ס' מחויב בראי' ונהי דמס' צריך להביא בתנאי דאם אין לו קרקע מביא בתורת נדבה כמ"ש התוס' חגיגה ד"ד ורק עכ"פ לא יוכל להביא ביו"ט דהא נדונ"ד אין קריבין ביו"ט אבל בשותפות עם הטומטום יוכל להביא בראשון דממ"נ אם הטומטום זכר הקרקע הב' הוא ג"כ של הטומטום והקרבן הוא בשבילו ואם הוא נקיבה א"כ השני יש לו קרקע והקרבן הוא בשביל השני ועפי"ז ניחא כיון דעכ"פ מחויב הקונה לעלות לרגל דהא יש ס' שמא הטומטום נקיבה ויש לו קרקע להב' ושוב אם הוא בירושלים מחויב להביא אף באין לו קרקע וא"ש הכל בס"ד: באעה"ח ל"ח למב"י תרע"ח ווייצען. הק' שמואל ענגיל בין הגולים פה ק"ק הנ"ל. סימן קכ"ד. להרב בנש"ק וכו' כשית מו"ה מרדכי זאב האלבערשטאם נ"י אב"ד דק"ק גריבוב יצ"ו
בדבר שאלתו שהי' צרורות דם סמוך לאוזן וסמוך לו הי' גרר יבש וראו כי הוא הולך פד מקום הצרורות דם אך נחתך ולא נבדק אם הי' מעל"ע ויש ס' שמא הגיע לתורבץ זה תורף שאלתו
והנה בט"ז סי' כ"ג מפורש דאם יש גרר נגד מקום הסימנים ונשחט במקום אחר וראו שלא ניקב מעל"ע כשר וכ' הפמ"ג דאם ניקב מעל"ע אף דיש ס"ס שמא ע"י חולי ושמא לא ניקב הוושט אפ"ה אינו מועיל דהוי ס"ס במקום חזקה והנה בסימן ל"ג מפורש בפמ"ג דהט"ז לשיטתו בסי' מ"ט שחולק אדינו דאוהל מועד לכך ס"ל בוושט ס' ניקב הוושט ע"י חולי וס' שמא רק עור אחד אפ"ה אסור אבל הש"ך ז"ל ס"ל דרק משום דשכיח אסור אבל מחיצון לפנימי לא שכיח ועיי"ש שכ' דבשאר איברים לפי שיש חזקה להיתר לכך מהני ס"ס אף כשס' אחד רוב נוטה לאיסור וכנודע משיטת התוס' נדה די"ט דמהני ס"ס בכה"ג ובריב"ש הנודע בהא דסמוך מיעוטא עיין כתובות ד"ט ועיין ש"ך יו"ד סי' נ"ג ובשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' קי"ח ובש"ש ש"א פט"ו ט"ז אבל הכא הוי ספק בשחיטה א"כ נהי שיש חזקה כנגדה דרוב בהמות אין וושט שלהם ניקב אבל עכ"פ כשרוב שכיח לאיסור ל"מ א"כ ממילא אם הריעותא הוא מצד חוץ אז ליש שינקבו שניהם א"כ שפיר מהני ובאמת הכא בסי' כ"ג כ' דהיכא שיש חזקה לאיסור אף ס"ס גמור ל"מ ובאמת שם בסי' ל"ג כ' בעצמו דיש חזקה נגד חזקה ונודע מ"ש הפוסקים דס' ניקב הוושט ל"ח ס' בשחיטה ועפמ"ש ברשב"א יבמות דל"א דהכא הס' במעשה האוסר ועיין בספרי בכמ"ק שהארכתי בזה עכ"פ גם לדברי הפמ"ג יש חזקה נגד חזקה ומהני ס"ס גמור ובפרט בתורבץ דמפורש בסי' ל"ג דל"ח רק טריפה א"כ הוי חזקה להתיר וא"כ אף אם יש גרר נגד מקום התורבץ ולא נבדק אם ניקב פשיטא דכשר דהוי ס"ס גמור שמא ע"י חולי ושמא לא ניקב מעל"ע ומחיצון לפנימי ל"ש שינקב לגמרי כמ"ש הפמ"ג וגם יש חזקת היתר וא"כ פשיטא דאף אם הי' הריעותא ממש נגד התורבץ אפ"ה בלא נבדק אם ניקב התורבץ מעל"ע פשיטא דכשר ובפרט הכא דהי' רחוק מן התורבץ פשוט וברור לענ"ד דאין להחזיק ריעותא ממקום למקום כנלע"ד בס"ד והרבה יש לדבר בזה: באעה"ח ה' נשא תרס"ו לפ"ק ראדמישלא. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. הספד מר שהעירו רעיוני עת שמעי גודל השבר אשר נתהווה בישראל אשר שבק לן ולכ"י חיים כבוד הרב הגאון הצדיק האמיתי אשר כל ימיו הרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים לאלפים רובם ככולם מופלגי תורה ויראתם קודמת לחכמתם כקש"ת מו"ה שמואל זצ"ל האבד"ק אונסדארף והגליל יצ"ו
ירמי' הנביא ע"ה אמר קראו למקוננת ואל החכמות שלחו וכבר ביארתי בספרי ח"א עפ"י המפורש בסה"ק עטרת ראש על ר"ה דרצון הפשוט הוא מפנימות הלב רצון כזה א"א להתלבש במוח ושוב א"א לבוא לדיבור דדבר שהוא במוח במחשבה יוכל להתגלות בדיבור אבל רצון שבא מפנימות הלב לא יוכל לבוא לבחי' דיבור רק צעקה בעלמא כמאמר הכתוב צעק לבם אל ה' ומטעם זה תקיעת שופר היא רק בקול שבא כח התשובה מפנימות הרצון שבלב לעורר בחינת רצון העליון שהי' בשעת בריאת העולם נמצא גם צער שבא מבחי' פנימות הלב א"א לבוא לדיבור מחמת שלא מוקף במוח אבל צער שבא רק מבחי' חיצוניות