מהר"ש חלק ג קפו

בפני השליח ונימא אפקעינהו ותירצו דאם זינתה מוכרח לגרשה ושוב ל"מ ביטול אך העירו מתוס' זבחים הנ"ל בחד תירוצא דאף בזינתה אינו מוכרח לגרשה וכ' הח"ס בתשובה בטעמם דכיון דזינתה מאוסה בעיניו וליכא חשש שיבוא עליה לכך אינו מוכרח לגרשה א"כ התינח בזינתה תחתיו דמאוסה בעיניו אבל בח"ל דידע שהיא אסורה לו ואפ"ה קידשה ועכ"ח דאינה מאוסה בעיניו ושוב יש לחוש שמא יבא עליה ושוב מוכרח לגרשה ושפיר ל"מ כלל הביטול וז"ב אך אכתי יוצמח דבח"ל ונותן לה גט ע"ת ויהי' אירע אונס דמצד הדין יש אונס בגיטין ורק מצד התקנה ל"מ אונס והוא מכח אפקעינהו כמפורש בכתובות ד"ג בזה שוב י"ל דבח"ל דל"ש אפקעינהו שוב נימא אוקמא אדינא דיש אונס בגיטין ועוד יוצמח דבח"ל וזרק לה הגט בתוך ד' אמות דלא יועיל הגט דעיקר הא דמועיל בגט בבא לתוך ד' אמות כ' הראשונים דהוי מכח אפקעינהו וא"כ שפיר בח"ל דל"ש אפקעינהו שוב ל"מ אך באמת י"ל סברא נכונה עפי"מ דמפורש בש"ס דנדרים דכ"ג דמי שביטל בר"ה כל נדרים או על דבר מיוחד ואח"כ הדיר עצמו מאותו דבר אמרי' עקרה לתנאי וקיים לנדרו אף אם אמר ע"ד הראשונה אני עושה ואם אינו זוכר בשעת הנדר אם ביטל נדר זה שנודר עכשיו ואמר ע"ד הראשונה אני נודר בנזכר אח"כ שביטל נדר זה הנדר בטל עיי"ש והסברא דאם זוכר שביטל נדר זה א"כ באומרו ע"ד הראשונה אני נודר הוא סתירת דיבורו דמצד הביטול א"א להנדר להתקיים שפיר אמרי' עקרה לתנאי וקיים לנדרו אבל באינו זוכר נמצא באומר ע"ד הראשונה אני נודר באמת רצונו לקיים הביטול ולא הוי סתירת דיבורו דהא הי' באפשר שיתקיים נדרו היינו אם יזכור אח"כ שביטל נדר אחר ואף שנזכר אח"כ שביטל נדר זה ואגלאי מילתא למפרע שלא הי' חל הנדר אף רגע אחת. מ"מ כיון דלפי סברתו אז הי' מציאות שיתקיים הנדר שפיר חל הביטול א"כ י"ל דסברת המרדכי הנ"ל הוי רק לענין דנימא שיתבטלו הקידושין מיד שפיר אמרינן מדחזינן דלא קידש אדעת חז"ל דהא עיקר סברת אפקעינהו הוי רק מכח תנאי כמ"ש הפלאה ריש כתובות והכא הרי המעשה סותר את התנאי שפיר ל"ש אפקעינהו. אבל אם לע"ע חלו הקידושין ונולד אח"כ סיבה שעי"ז שייך לומר אפקעינהו בזה אכתי י"ל דתלה עצמו בדעת חז"ל שאם ירצו אח"כ לבטל הקידושין מאיזה סיבה שיוכלו לבטל כיון שאין הכרח בשעה שקידשה שיתהווה אח"כ סיבה לבטל הקידושין ושוב לכ"ע י"ל דגם עמפ"ע מהני בח"ל אף לשי' רש"י דהוי מכח אפקעינהו וגם שייך לומר בטלו אינו מבוטל ואין אונס בגיטין וגם מועיל גט לתוך ד' אמות גם בח"ל וז"ב בס"ד

עכ"פ נחזור דהדבר פשוט דטפי יש לנו לתלות שהגיד בעצמו שמו ובפרט דכפי הנהוג כל חולה שבא לבית החולים חוקרין ממנו על שמו ורושמין שמו בפנקס א"כ הוי כבירור שאמר בעצמו שמו וגם כתב לאשתו שהולך לשפיטאל א"כ בוודאי שהנפטר הי' בעלה של זו ונודע דסמכינן על המנהג אף להוציא ממון וגדול כח המנהג דאף מגו ל"מ נגד מנהג עיין בנמ"י ב"מ דק"ח ובש"ך חו"מ סימן פ"ב עכ"פ יוצמח דאם נחליט דעדות זה חשוב עדות מספיק דיועיל בלי שום ס' להתיר האשה אך בנ"ד דאם נרצה לדון מצד המכתב בשביל שבא בלי שום שאלה מ"מ הואיל שכתבו לאשת המת יש לחוש שמא נתכוונו להעיד כמ"ש המהריב"ל מובא בקו"ע אות מ"ה ואות קפ"א ובאמת בב"ש ס"ק ל"ו משמע דוקא בבא לב"ד אז ל"מ אף באומר דרך מסל"ת אבל באמר אמרו לאשת המת אכתי חשוב מסל"ת אך בקו"ע אות מ"ה משמע דאף באומר אמרו לאשת המת נ"כ י"ל דלא מהני אך באמת יש לחלק דוקא באומר בעל פה אמרו לאשת פלוני נראה שמתכוון להעיד לפי שיודע שיש נ"מ להאשה בעדותו דאי הי' דבריו דרך מסל"ת לא הי' מזכיר דוקא אמרו לאשת פלוני הי' לו לומר אמרו למשפחת פלוני. א"כ התינח באומר בע"פ אבל בבא מכתב הרי אינו מוכח שבאו דוקא להודיע לאשתו שיהי' שייך לומר שנתכוונו להעיד ומה שכתבו לאשתו מפני שבעלה הי' רגיל לשלוח מכתבים לביתו על אדרעס של אשתו וגם בימי חליו הי' כותב לה ולכך שרי השפיטאל שידעו אדרעס שלה לפיכך כתבו גם המה כעת על אדרעס שלה. ועכ"פ ליכא שום הוכחה לומר שנתכוונו להעיד ושוב שפיר י"ל דכיון שכתבו לה בלי שאלה שפיר חשוב מסל"ת. ועוד י"ל בשלמא בסתם עכו"ם שאין מוטל עליו להודיע ממיתת פלוני שפיר י"ל דאם אומר אמרו לאשת פלוני עכ"ח דנתכווין להעיד אבל הכא דמוטל עליהם להודיע לב"ב שפיר אמרינן דכיון דליכא הוכחה שנתכוונו להעיד שוב הדרינן דכל שלא הי' ע"י שאלה חשוב מסל"ת. ובפרט דגם בנתכווין להעיד אינו רק פסול דרבנן. כמ"ש בד"מ בשם פיסקי מהרי"א וא"כ ביש ספק אי נתכווין להעיד שוב י"ל ספק דרבנן לקולא ולפ"ז י"ל דלא מבעיא לשיטת הריב"ש ורוה"פ דמסל"ת א"צ קישור דברים פשיטא דהכא חשוב מסל"ת. ואף לשי' הר"ן דבעי' ק"ד מ"מ י"ל דוקא בעכו"ם שאין מוטל עליו להודיע ממיתתו שפיר י"ל דבלי ק"ד יש לחוש שמא נתכווין להעיד אבל בעכו"ם המוטל עליו להודיע אם הוא בלי שאלה בוודאי שהדבר אמת ואף שיש לחוש דמסל"ת בכתב ל"מ מ"מ אי נימא דהטעם משום חשש זיוף א"כ י"ל דאם יש חותם משפיטאל ליכא חשש זיוף כמ"ש בח"ס אה"ע סי' מ"ג. ואף להטעם דא"א לכווין עפ"י כתב אם הוא מסל"ת וספק מסל"ת ל"מ כמפורש ברמ"א ובחמ"ח סעיף י"א אבל בעכו"ם שמוטל עליו להודיע גם בכתב נראה דחשיב מסל"ת ובפרט שכ' בשו"ת ד"ח סי' כ"ד וח"ב סי' ס"א דכל שיש הוכחה שאומרים אמת סגי אף בלי מסל"ת וכעין שכ' בשו"ת נובי"ק דרגלים לדבר עדיף ממסל"ת א"כ בנ"ד ע"י מכתבו שכתב שהולך לשפיטאל נהי דרוב חולים לחיים מ"מ עכ"פ יש הוכחה שהמכתב של שרי השפיטאל הוא אמת. ובפרט די"ל דחשיבי בכלל ערכאות וכבר הארכתי בספרי ח"א סי' ע"א דיש לסמוך אעדות ערכאות וכמ"ש הח"ס. ונהי דמרן זי"ע בשו"ת ד"ח כתב דבעי ידוע דלא מקבלי שוחדא. באמת בחו"מ סי' ס"ח פסקינן כשיטת הרא"ש דסתמא כשרים ובשו"ת ד"ח שם כתב דבתחילת העדות מחמירין באיסור יותר מבממון. ובאמת לחד תירוצא בבכורות דמ"ו גם בתחילת העדות לא החמירו וכיון דמה"ת ל"ח לחשש דמקבלי שוחדא ה"ה דבעגונה ל"ח וכמ"ש הר"ן בתשובה להעיר מש"ס ב"ב דקנ"ו דבממון תולין דנשתנו הסימנים לאחר מיתה ה"ה דבעגונה תולין השינוי בכל מה דאפשר אם יש עדות ברור. ועיין שו"ת אגודת אזוב סימן י"א וסימן כ"ח שהביא דשיטת הרא"ש להקל א"כ באמת בממון מהני עדות ערכאות ורק דיש ספק שמא בעגונה חוששין לשי' הרמב"ם ז"ל דבעי שיהי' ידוע דלא מקבלי שוחדא עכ"פ הוי תרי לישנא בדרבנן ושפיר אזלינן לקולא ובפרט די"ל דחשוב בכלל ס"ס בדרבנן דמה"ת גם בנתכוין להעיד נאמן עכו"ם כ"ז שאינו מתכוין להתיר וגם דמה"ת ל"ח למקבלי שוחדא א"כ ס"ס בדרבנן א"צ לברר כמ"ש בתוס' סוכה דט"ז וה"ה דס"ס בדרבנן אף נגד ח"א אזלינן לקולא כמ"ש בספרי ח"א סימן י"ד: