מהר"ש חלק ג יח

נימא דוודאי לא הי' כוונת ר"ג לבטל מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל נזיר ד"ד דנהי דנזירות יוכל לחול על דבר מצוה. מ"מ בסתמא אמרינן דלא הי' כונתו לבטל קדישא ואבדלתא ועיין שא"ר סי' ס' ורק באמת כיון דבנשתטית מתירין לו ע"י ק"ר א"כ ל"ח ביטל מצוה וחל שפיר תקנת ר"ג אף בנשתטית וצריך ק"ר להתירו וכ"ז דא"נ דבאין לו מעות יוכלו להתיר לו ע"י השלשת שטר א"כ לא מגיע עי"ז ביטל מצוה ושפיר י"ל דגזר ר"ג בכ"ע אבל א"נ דבלא מעות מזומן לא נוכל להתיר לו א"כ שוב מגיע ע"י תקנת ר"ג ביטל מצוה ושוב נימא דבמקום ביטל מצות פו"ר ושבת לא גזר ובפרט א"נ דחרם לא עדיף משבועה לא יוכל לחול כלל אביטל מצוה וע"כ דבאין לו מהני שטר ושוב ל"ח ביטל מצוה ושוב צריך ק"ר והשלשת שטר נהי מה דאפשר במזומן עדיף ובנ"ד שאין לו יותר בוודאי סגי נתינת הבית והקרוב יבטיח בערכאות לפרנסה ולהשגיח עלי' וישליש גם וועקסיל שאם יחסר לפרנסתה יסייע לה כפי ראות עיני בד"צ

ומה שהביא דברי הרע"ב לענין ב' שבותים בבהש"מ באמת ביבמות דף ז' ע"ב קאמר הש"ס מי דמי התם חד איסורא והכי תרי איסורא ובתוס' יבמות ד"ג ע"ב כ' דלענין עדל"ת אין חולקין בין חד לאו לתרי ובאמת הוא מחלוקת ר"י ור"ע בנזיר מ"ח וכבר העיר בזה בספר דורש לציון ובחדושי פלפלתי זה עכ"פ לדינא אם ישליש ג"פ ביד שליח להולכה כדת וכפי שמפורש בנוב"י מה"ק סימן ג' ובח"ס סי' י"א ועפ"י אופנים הנ"ל בענין התחיובת אז גם אנכי אצטרף להגאונים מסאכיטשאב ובערזאן ואחר שיושלם מנין ק"ר אזי הותר חדר"ג ובלבד שלא יהי' נגד חוקי המדינה: באעה"ח יום ב' וישלח תרס"ח ראדאמישלא. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן ו'. להרב הה"ג בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה יצחק הורוויץ נ"י אבדק"ק בארנוב יצ"ו

בדבר שאלתו באחד ממשמשי קהילתו שהי' לו רדיפות מהמשמש דביהמ"ד ועי"ז גרם שכמה אנשים לא ביקשו אותו על שמחות ובאיזה זמן הי' צריך השמש דביהמ"ד איזה טובה מהנרדף הנ"ל ואמר שיתן כתב באיסור שצריך להיות סר למשמעתו בכל עניני העיר ונתן כתב שאוסר עליו כל הנאה והכנסה מהשמשות והאיסור הוא כקונם וכקרבן ע"ד הנרדף הנ"ל אם לא יציית לו איזה דבר בענין הנ"ל ונכתב בהכתב שמודה בהודאה גמורה שאמר כל הנ"ל בפה מלא וחתם א"ע על הכתב ועתה עבר על הכתב וטוען שלא ידע מה שנכתב בהכתב והשליח שנתן לו הכתב אמר שזוכר בפירוש שקרא לפניו אות באות אך אינו זוכר אם קרא בפה מלא את הכתב זה תורף שאלתו בקצרה

והנה יש בזה לדון מצד שני דברים. אחד מצד גוף הכתב והנה אם קרא בפה את הכתב זה גופא הוי קבלת השבועה אך אם לא קרא בפה יש מחלוקת הפוסקים אי מהני שבועה בכתב וגם מצד דכתב בהכתב שקרא בפה מלא מ"מ א"נ דשבועה בכתב לא מהני א"כ אם יודע בנפשו שלא קרא בפיו א"כ ל"מ כמ"ש בשו"ת ח"ס סי' רכ"ד דאף א"נ דשבועה בכתב מהני זה דוקא בכותב הריני נשבע דזה גופא הוי קבלת שבועה אבל אם כתב לשון עבר י"ל דל"מ ובאם יודע שלא נשבע ל"מ ובסמ"ע סי' ע"ג מחלק דבכתב בפועל מהני והט"ז כ' דבעי אמתלא וכמ"פ כ' דחל מטעם שאחד"א ועיין בשו"ת הרי"ם סי' י"ד שהאריך בזה עכ"פ הכא א"נ דשבועה בכתב ל"מ א"כ אף שנכתב שקרא בפה ובכה"ג בוודאי מהני מ"מ אם יודע בעצמו שלא קרא בפה א"כ לא נשאר חיוב רק מצד שחתם א"ע ובזה יש הרבה שיטות דאף אם הוא כתי' עצמו ל"מ דל"ח לבטא בשפתים אך באמת בשו"ת ח"ס סי' ר"כ וסי' רכ"ז מחמיר אף אם כתי' אחר אם חתים תחתיו ועיין שו"ת ד"ח יו"ד שמחמיר מאד בזה ובפרט אם מסר הכתב ליד אחר בכה"ג מחמיר הח"ס דזה גופא הווי קבלת השבועה יצא שיש בזה כמה חששות א' מצד שנכתב בהכתב שקרא בפיו וא"כ שאחד"א וגם מצד שנכתב בהכתב שקיבל בנדר ורבו הפוסקים המחמירים גם בשבועה בכתב ובפרט בנדר דלכמ"פ מועיל אף בקיבל בלב

ועוד יש לדון עפימ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' קמ"ה דאם הסופר קרא לפניו והוא שמע ושתק וי"ל דהווי כנשבע בפירוש הגם דבחיבורי סימן ס"א ח"א הערותי כיון דלרוב שיטת הפוסקים ל"מ שליחות בשבועה א"כ כיון דבשבועה בעי ביטוי שפתים א"כ נהי דאפשר לומר דבמה ששמע ושתק הוי הוכחה שנגמר בלבו לקבל השבועה אבל עכ"פ ל"ח לבטא בשפתים ושם פלפלתי באריכות עכ"פ יש כאן כמה ספיקות לאיסור דשמא מהני מה שהסופר קרא לפניו את הכתב בפיו ושייך בזה שאחד"א ושמא כשיטת הפוסקים דשבועה בכתב מהני ובפרט בנדר דחמיר יותר ונהי דלענין דיעבד לפסול את האדם עי"ז קשה לפוסלו כמ"ש בשו"ת בית שלמה חאה"ע סי' פ"ו דיש ס' אם נפסל ע"י שבועת ביטוי דלהבא ומס' א"א לפוסלו דמוקמינן בחזקת כשרות וגם מפורש בבית שלמה חיו"ד דשו"ב שעבר על שבועה בכתב לא נפסל כמו בקברו מת ביו"ט ראשון לא נפסל דקסברי מצוה קעבדי ה"ה דיוכל השו"ב להתנצל לומר שסבר שלא נפסל ע"י שבועה בכתב אך כ"ז לענין עבר יוכלו להתנצל דסברי דלא נפסל עי"ז וכמ"ש התוס' בכמ"ק דבדבר התלוי בפלוגתא ל"ש אדם יודע אבל לכתחילה בוודאי אין להכניס א"ע בס' איסור דהווי ס' איסור תורה ובפרט דהוי ג' ספיקות לאיסור ולשיטות כמ"פ ס"ס להחמיר גם בדרבנן ג"כ לחומרא עיין במשלמ"ל פ"ד דבכורות ובפרט איסור תמידי דבכל פעם שנהנה מאיזה איש עובר ואין מועיל שום התרה דנודר ע"ד חבירו לטובת חבירו וקיבל ממנו טובה עבור השבועה לכ"ע ל"מ התרה בלי דעת חבירו כמפורש ביו"ד סי' רכ"ח וא"כ איסור תמידי חמור יותר כמ"ש תוס' כתובות דף ב' וגיטין דף י"ז ופסחים דף כ"ז ועיין בספרי סימן ז' ח"א שפלפלתי בזה הרבה א"כ ממילא באיסור תמידי יש לחוש בוודאי אף לס' איסור וא"כ ממילא אסור לכל איש ישראל להיות מסייעי ידי עוברי עבירה ולהנות את האיש הזה ומי שיתן לו איזה הכנסה עובר בלפ"ע דזה הווי כמו בקאי בתרי עברי דנהרא ויש בזה לפ"ע ד"ת וגם בלא קאי בתרי עברי דנהרא אפ"ה יש איסור דרבנן עכ"פ כמ"ש בתוס' שבת דף ג' ובר"ן ע"ז ד"ו ובש"ע יו"ד סי' קנ"א ומכ"ש הכא יש בזה לפ"ע ד"ת ואף דהכא הוי רק ס' איסור מ"מ ל"מ א"נ לשיטות רוב הפוסקים דס' ד"ת מה"ת לחומרא א"כ בוודאי יש בזה לפ"ע דעכ"פ מכשיל חבירו באיסור ד"ת דגם ספק אסור מה"ת ואף א"נ דס' מה"ת לקולא מ"מ פסקינן דגם באיסור דרבנן עובר בלפ"ע כמ"ש בתוס' ע"ז דכ"ב ונודע מ"ש הפוסקים דגם במכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע ד"ת