מהר"ש חלק ג קעח

חפץ יקר ונסתפק כת"ה א.) אם מותר להשואל להודיע להערל מהטעות ב.) למי שייך הריוח אם להשואל או להמשאיל

הנה לכאורה אם שייך הריוח להמשאיל י"ל דאין לו לקדש השם בשל חבירו כמפורש בחו"מ סי' קפ"ג דאם שלח ישראל חוב לעכו"ם והעכו"ם שכח החוב דחייב להחזיר המעות להמשלח ואסור לו להגיד להעכו"ם דבשל חבירו אסור לו לקדש השם ויש להביא ראי' מהא דכתבו הפוסקים דבגזל לא שייך עדל"ת דחסרון ממון חבירו אסור אף במקום פק"נ כנודע מדברי הראב"ד ז"ל הובא בשט"מ ב"ק דף פ' ועי' תוס' ב"ק דף ס' ובפר"ד ועיין חו"מ סי' שפ"ח וחזינן דאף דכל איסורין מותרין במקום פק"נ חוץ מג' דברים, ואף איסורי כרת ומיתה מותרין במקום פק"נ אפ"ה חסרון ממון חבירו אסור מכ"ש לענין עדל"ת דלשי' כמ"פ גם ל"ת שיש בו כרת אינו נדחה ובפרט ל"ת שיש בו מיתה חמור כמ"ש התוס' יבמות דף ה' ע"ב א"כ מכ"ש דאין עדל"ת בגזל ממון חבירו ועיין בשט"מ כתובות דף י"ט לשיטה ישנה דבגזל אמרינן יהרג ואל יעבור ועיין ח"ס חו"מ סי' א' עכ"פ חזינן דחסרון ממון חבירו אסור לגבי ביטול מ"ע מכ"ש הכא כיון דהנכרי שכח החוב א"כ הפקעת הלוואת עכו"ם מותר מצד הדין והוי לגמרי ממון ישראל שוב אם יודיע להעכו"ם יהי' בזה היזק להישראל בוודאי דאסור להזיק לישראל ממון בידים כדי שהוא יקדש ש"ש ואף שי"ל כיון דעד עכשיו הי' חייב המעות להעכו"ם רק דעכשיו ע"י השכחה יופקע החיוב מהישראל והוי כזוכה במתנה וא"כ הוי רק כמונע לישראל לקבל מתנה ובזה כ' הרמב"ן ז"ל דל"ח רק גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם עיין בקצה"ח סי' נ"ד ונהי דחייב לצי"ש מ"מ י"ל דבכה"ג שמכוין לקדש השם אף חיוב לצי"ש ליכא מ"מ י"ל דזה דוקא היכא דבא ישראל לקבל מתנה חדשה מעכו"ם אז במונע מלקבל המתנה ל"ח רק גרמא אבל הכא דעד עכשיו הי' המעות ביד הישראל בתורת הלוואה וחשוב כשלו לגמרי לכל מילי ועיין אה"ע סימן כ"ח בקידש אשה בכסף וחייב לה מעות דכ"ז שלא אמר לה כנסי סלע שאני חייב ליכי אינו יכול לומר דידי שקלי ועיי"ש בבי"ש עכ"פ חזינן דקודם הפרעון חשוב הדבר לגמרי של הלוה והראי' דקיי"ל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו א"צ לשלם לו דל"ח רק מבריח ארי ולשי' כ"פ גם בפרע לעכו"ם הדין כן ועיין חו"מ סי' קכ"ח א"כ ממילא בשכח העכו"ם החוב נפקע חיוב השבה מישראל וחשוב ממונו למפרע ושוב אם יודיע להעכו"ם הוי כגוזל ממש ממון ישראל ושוב אסור לו לקדש השם ולגזול עי"ז ממון ישראל ועיין שו"ת השיב משה בשני שותפים שיש לא' עליהם תביעה ונתחייב א' שבועות אמת ואין רצונו לישבע דא"י עי"ז להפסיד לחבירו נהי דראוי להרחיק א"ע אף משבועות אמת כמ"ש הח"ס סי' צ' אבל עכ"פ בשביל חומרא דידי' א"י להפסיד לשותפו ועי' שו"ת בי"ש שהביא דברי הריטב"א מ"ק דבאדם חשוב שאין דרכו לישבע אף שבועות אמת הוי כנשתתפו אדעתא דהכי עכ"פ בנידון שאלתינו אם ירצה השואל לקדש השם בוודאי דמותר לו אף אם נאמר דהריוח שייך להמשאיל מ"מ מפורש שם ברמ"א דאם שלח שליח לגבות חוב מעכו"ם והנכרי נתן יותר דמותר להגיד להעכו"ם וממילא אף אם לא הגיד שייך הריוח להשליח וכ' בסמ"ע דהכא מותר להגיד כיון שלא זכה הישראל עוד בהמותר מהחוב דהא לא הגיע לידו משו"ה מותר לו להגיד להעכו"ם וחזינן סברא הנ"ל דכיון דהמלוה לא זכה עוד בהמותר הוי רק כמונע חבירו לקבל מתנה ול"ח רק גרמא בניזקין ושוב מותר לו לקדש השם דל"ח עדן ממון חבירו ואף שי"ל דתיכף שבא ליד השליח הוי כזכה בשביל המשלח דהא בחוב קיי"ל תן כזכי כמפורש בחו"מ סי' קכ"ה ובפרט הכא דהמלוה שלחו לגבות חובו אך באמת ידוע שיטת התוס' ב"מ דף ע"א דבעי שיהי' שליח של המזכה ושוב כיון דאין שליח לעכו"ם ל"ח עוד כבא ליד המלוה ובפרט אף א"נ כשי' הריטב"א ועיין מח"א מ"מ הכא על מותר מדמי החוב לא עשאו שליח דלא עלה בדעתו שהנכרי יטעה א"פ א"כ עדן לא זכה ישראל א"כ הוי רק כמונע חבירו מלקבל מתנה וליכא רק איסור מטעם גרמא בניזקין וכשמכוין לקדש השם ליכא שום איסור ושוב מפורש שם ברמ"א דכיון דהשליח מותר להגיד להעכו"ם א"כ ליכא להמשלח נ"מ אם יחזיק השליח לעצמו או יחזור להעכו"ם שוב שייך להשליח א"ב פשיטא דבנ"ד לע"ע לא זכה המשאיל עוד בהחפץ שנשלח בטעות דהא החפץ הנשאל הי' באחריות השואל ולשי' התוס' ב"מ דף ק"ג בספק בחפץ השואל אם כבר כלתה זמן השאלה חשוב השואל מוחזק ובתוס' ב"ב דף ס"א משמע להיפוך ועיין קצה"ח ונה"מ סימן מ"ב דהוכיחו דהעיקר כתוס' ב"מ ועיין בספרי ח"ב סי' מ"ו עכ"פ לע"ע החפץ הנשאל בחזקת השואל קאי ומי ששלח החפץ בחזרה לא ידע כלל אם הוא חפץ שאול א"כ לא נתכוין לזכות להמשאיל ובפרט דחפץ השני נשלח מעכו"ם ושייך לומר אש"ל לעכו"ם ושוב לא זכה עוד המשאיל בהחפץ ושוב מותר לו להגיד דהעכו"ם ולקדש השם דלגבי חשש גרמא בניזקין לחבירו מלקבל מתנה מותר לו לקדש השם ושוב ליכא פסידא (המשאיל במה שמחזיק בו לעצמו ושוב א"א לו להוציאו מיד השואל ובפרט דהשתא השואל מוחזק בחפץ השני ל"מ לשי' התוס' ב"מ אף בגוף חפץ הנשאל אפ"ה חשוב השואל מוחזק בכל ס' דיזדמן ואף לשי' התוספת ב"ב דף ס"א זה רק באם הס' בגוף חפץ הנשאל אז אמרי' בדבר שסופו לחזור חשוב מוחזק ועיין מהראנ"ח הובא בקצה"ח סי' מ"ב אבל הכא דשלחו בחזרה חפץ אחר ויש ס' שמא אין צריך ליתן זה להמשאיל א"כ שפיר השואל חשוב מוחזק וא"א להוציא מס' ואף דבחו"מ שם סי' קפ"ג בהוסיפו במדה בדבר שי"ל קצבה שייך הריוח לחצאין ולשי' רש"י ז"ל הטעם דיש ס' למי נתכוונו לוותר אם לשליח או לבעל המעות ולכך חולקין וחזינן דל"ח השליח בכלל מוחזק מ"מ יש לחלק דשם היתרון מעורב בכל המקח וגוף המקח בוודאי כבר זכה בו הלוקח ע"י משיכת השליח וגם מסתמא הם בכליו של לוקח ועיי' תוס' ב"מ דף ב' דמה שהשליח תופס בשבילם הוי כאלו הם מוחזקין א"כ שפיר השליח ל"ח בכלל מוחזק דאם נתכוונו להוסיף להמשלח זכה בו תיכף ע"י קבלת השליח אבל הכא דהוא מעכו"ם וקיי"ל אשלעכו"ם ובפרט דהוא חפץ חדש א"כ עכ"פ ל"ח המשאיל מוחזק ושוב מס' א"י להוציא מהשואל ולכאורה הי' מקום לומר עפ"י מתני' דב"מ דף ל"ה ע"ב בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו א"כ לכאורה גם כאן י"ל דאין לו להרויח ע"י חפץ חבירו אך באמת שם יפסיד המשכיר מכיסו א"כ שפיר אין סברא שהשוכר ירויח והמשכיר יפסיד אבל הכא דהשואל ישלם להמשאיל בעד חפץ השאול א"כ שפיר י"ל דא"א להוציא הריוח מיד השואל ועיין שו"ת בית שלמה ושו"ת מהרי"א הלוי לענין מי ששילם סעקפראציע מבית חבירו למי שייך מעות הסעקראציע בעד בית הנשרף ע"כ הדין ברור דא"א להוציא מיד השליח רק