מהר"ש חלק ג קסז

לשבח אינו רק מדרבנן כמ"ש הפמ"א וכמ"ש בהתשובה בקושיית השי"צ שהעיר כיון שחז"ל עמדו על הנסיון שמרגישין טעם מושבח א"כ הוי מה"ת וכתבתי די"ל דהוי כמו טעם קלוש וכמ"ש הש"ך בסי' צ"ח בשם האו"ה דטעם יותר מס' אינו רק מדרבנן ולפ"ז י"ל דאף אם נימא דבשאר איסורין הוא ד"ת דשם י"ל דגם טעם יותר מס' הוא ד"ת אבל בב"ח דטעם יותר מס' בודאי אינו אוסר מה"ת דל"ח דרך בישול כמ"ש בתוס' ע"ז דס"ה ע"ב א"כ פשיטא דגבי בב"ח אף אי מחליא לשבח מ"מ אינו רק טעם קלוש ול"ח דרך בישול ושוב אף בס' אי יש ס' שרי ומכ"ש דהכא דהוי ס"ס בדרבנן ובוודאי שרי

ומ"ש דכיון דבתחילה לא הי' רק דרך טיגון ואינו רק דרבנן וע"ז כתב כת"ה דרוב הפוסקים הסכימו דטיגון הוי מה"ת לפלא הלא בנ"ד יש חוץ מזה כמה צדדים לומר דאינו רק דרבנן כמ"ש דלהרב' פוסקים הא דבד"ח אוסר באב"י הוא רק דרבנן ובפרט גבי בב"ח די"ל דל"ח דרך בישול רק דצרפתי שיטת הסוברים דגם טיגון אינו רק דרבנן והפמ"ג בעצמו אף שס"ל דצלי אוסר בב"ח מה"ת מ"מ בטיגון כ' דיש לצדד בהפ"מ לומר דלא הוי ד"ת ובחוו"ד סי' פ"ז מקיל אף בצלי דלא הוי מה"ת כדמוכח בסוגיא דסנהדרין ועיין שו"ת ח"ס חיו"ד סימן צ"ה וסימן צ"ז שכתב ג"כ דבטיגון וצלי י"ל דגם בב"ח אינו אוסר מה"ת א"כ פשיטא דבצירוף כל הני צדדים עכ"פ יש לסמוך אשיטת הנמ"י דטיגון אינו רק דרבנן

ומ"ש דהכא ליכא חשש מכח איסור דבוק דבאינו דבוק בתולדה עיקר החשש שמא הוציא חוץ לרוטב ושוב לא חשוב דרך בישול והעיר כת"ה דאוכל גם אחר שהוציאו מן הרוטב כ"ז שהיס"ב חשוב ככ"ר ובפרט בדבר גוש לפלא בעיני על כתה"ר דעכ"פ נהי דדין כ"ר יש לו אף כשהוציאו מן הרוטב אבל עכ"פ דינו רק כחם בלא רוטב דהא לשיטת רש"י ז"ל אף כשמקצתו תוך הרוטב מ"מ דינו כאלו הי' כולו חוץ לרוטב וא"כ מפורש בפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח דחם בחם בלא רוטב בב"ח מותר בהנאה דל"ח דרך בישול ובשלמא בשאר איסורין דעכ"פ מפליט ומבליע אוסר מה"ת אבל בב"ח מותר מה"ת דעכ"פ ל"ח דרך בישול וגם דבר גוש אינו רק מפליט ומבליע רק דבר גוש עם דוחקא נסתפק הפמ"ג סי' צ"ד די"ל דמבשל ואוסר גבי בב"ח מה"ת ועיי' פמ"ג יו"ד סימן ס"ט לענין מלח וציר בכ"ש אי מבשל ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' צ"ה שכ' בפי' דגם דבר גוש אינו אוסר גבי בב"ח מה"ת דל"ח דרך בישול א"כ ממילא נכונים דברי בס"ד לדינא וא"כ הי' מקום להתיר גם המאכל ובפרט הכלים בוודאי שרי וז"ב בס"ד: באעה"ח יום ב' לך תרס"ו ראדמישלא. הר' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן קג. כבוד מחו' הרב הה"ג וכו' כש"ת מו"ה שמואל דוד הכהן מוצד"ק חוסט יע"א

בדבר שאלתו באשת כהן שבא לביתה בשעת המלחמה פתאום קאזאק וחפש מעות ואז הי' כמה אנשים בבית וכאשר כיחשה שאין לה מעות והוא מצא עלי' מעות ונתכעס והניחה על רוחב המטה וגילה בגדי' לחפוש עלי' עוד מעות וכאשר ראו האנשים שעמדו שם זאת וראו שנתעלפה ברחו משם ובמשך איזה מינאטין חזרו ובאו לביתה וכבר ברח הקאזאק והאשה היתה מונחת עוד על רוחב המטה וכאשר שבה לדעה בדקה א"ע תיכף ולא מצאה שום ליכלך ועי"ז ברור בעינה שלא טימא אותה והיא אשת כהן ויש לה ח' בנים זה תורף השאלה בקצרה

והנה כת"ה העיר בדבר חדש דאף, א"נ דנ"ד דמי לשבוי' דאסורה לכהן מ"מ העיר דבאמת קטנה אמאי נאסרה בשבוי' הא הוי דשאבד"ל ואי דהבועל חשוב דשיבד"ל מ"מ נכרי חשוב בכלל דשאבד"ל וא"כ י"ל דהכא דכיון שנתעלפה א"כ חשובה בכלל דשאבד"ל וא"כ ס' טהור ולא גרע שבוי' מאחר קו"ס דאפ"ה בדשאבד"ל טהור והביא דיש חילק בין קטנה שאין לה קצת דעת ובין היא סמוך לפרקה באמת כבר העיר בזה הח"ס בתשו' דבנכרי שבא לכלל דעת אז מצד הסברא חשוב כגדול נהי דבישראל אינו נענש פחות מי"ג שנים זה הוא בכלל שיעורין ולא נאמרה לב"נ מש"ה מהני מכירת בכור לנכרי קטן שכבר הגיע לכלל דעת אבל כ"ז שאין לו דעת חשוב כשוטה וגם בנכרי אין לו קנין ומש"ה כ' דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דקטנה נאסרה בזנות דחשוב רצון מ"מ בקטנה לגמרי כ"ז שאין לה דעת גם לשיטת הרמב"ם ז"ל לא נאסרה עיי"ש בחיו"ד, ובחאה"ע ח"ב בסופו. ובחי' כתבתי דאף לר' יהודא דתרומת קטן מהני מ"מ כ"ז שאין לו דעת גם לר"י ל"מ תרומתו דעכ"פ דרשינן מאת כל נדיב דבעי שיה' בן דעה ועיין במהרש"א גיטין ס"ד דלמ"ד מופלא הסמוך לאיש מהני תרומתו מה"ת ה"ה דיוכל לעשות שליח ודלא כמ"ש בקצה"ח סי' קפ"ח עכ"פ מה שהעיר דבשוטה י"ל דחשוב דשאבד"ל הן אמת דשוטה חשובה דשאבד"ל ועיין תוס' נדה ד"ג אבל באמת משמע שם דאדם שנגע בה חשוב דשיבד"ל חזינן דאף דנולד הספק בהשוטות שחשובה דשאבד"ל מ"מ אם נסתעף ממנו דבר שיש בו דעת לישאל הוי לחומרא ובפרט באמת הא דמחמירן בשבוי' משום דרוב עכו"ם פרוצים והוי כמו רוב לאיסור והיכי דהוי רוב לאיסור גם בס"ט ברה"ר לחומרא כמ"ש התוס' חולין ד"ב וש"ס מפורש בכתובות ט"ו דבתשעה שרצים ברה"ר ופירש אחד מהן הלך אחר הרוב ואף דבחולין כ' עוד תירוץ דמיירי בבמה מ"מ י"ל דמודה דברוב לאיסור גם בס"ט ברה"ר לחומרא ורק באמת לחד תירוץ בתוס' כ"ז שמפרכסת אינו מקבל טומאה א"כ עיקר החשש שמא נגע אחר הפרכוס ואז עכ"פ ל"ח שכיח לאיסור דאז אינו עסק בשחיטתו א"כ י"ל דתירוץ הראשון שבתוס' דכ' שחשוב רוב לאיסור ס"ל דאף בשעת פירכוס מקבל טומאה ואז עסק בשחיטתו וחשוב בכלל רוב לאיסור אבל תירוץ הב' ס"ל דאינו מקבל טומאה בשעת פירכוס ושוב ל"ח בכלל שכיח לאיסור ושוב בעזרה טהור מס' ומש"ה מוכרחים לומר דמיירי בבמה וא"ש עכ"פ בנ"ד דהוי רוב לאיסור גם בס"ט ברה"ר וה"ה בדשאבד"ל אסור הגם די"ל לפמ"ש הרשב"א ז"ל בריש נדה דמש"ה מעל"ע שבנדה טמא אף ברה"ר משום דאי"א לומר תרתי דסתרי דאם תיגע טהרות ברה"י ואח"כ טהרות ברה"ר יהי' הראשונים טמאין והאחרונים טהורין ואפ"ה כ' הרשב"א ז"ל דאם תיגע בדשאבד"ל יהי' טהור ול"ש לומר דהוי תרתי דסתרי דגזה"כ דדשאבד"ל אינו מקבל טומאה מספק א"כ שוב י"ל דא"נ דגזה"כ דדשאבד"ל אינו טמא רק בוודאי נטמא א"כ י"ל דגם ברוב לאיסור