מהר"ש חלק ג טז

דל"א דהיכי דהמוקצה נסתלק מהעולם ל"ש הא דמגו דאתקצאי עיי"ש שכ' כן לענין איד"ר ובפרט בנ"ד דיוכל להיות שיבא שו"ב לתוך התחום היינו ע"י הנחת עירוב מעיו"ט אף דזה לא שכיח אבל עכ"פ ל"ח בכלל מוקצה כיון שיש אפשרות שיהי' השחיטה בהיתר גמור ובאמת בהא דהקשו בתוס' ביצה ד"ד דנימא בנולדה בשבת אסור ביו"ט משום מגו דאתקצאי מוכח דבמידי דהמוקצה עדין ישנו בעולם אמרינן מגו דאתקצאי אף באיסור ודלא כסברת כת"ה רק עיקר תלוי אי המוקצה ישנו עוד בעולם או לא ועי' בפמ"ג בפ"כ לה"ל יו"ט מ"ש בזה ע"כ בדיעבד הדבר פשוט דהעופות מותרים אך כת"ה נסתפק לענין לכתחילה אי שרי לצורך או"נ והביא קושית מהרש"א כתובות ד"ז מדוע לא הותרו תחומין לצורך או"נ

והנה בח"ס או"ח סי' קמ"ט העיר לענין יין קידוש שהביא מחוץ לתחום די"ל דתחומין לית בו עשה דשבתין וכסברת הרשב"א יבמות ד"ו דשבתין הוי רק בדבר שחייבין עליה מיתה עכת"ד ולכאורה קשה עליו מש"ס מפורשת ר"ה דל"ב בהא דשופר של ר"ה אין להוציאו חוץ לתחום והטעם משום דהוי לתו"ע ואף דבר"ן שם מבואר דאף ל"ת גרידא אינו נדחה משום דל"ח בעידנא אבל כבר כ' השבולי לקט דבעשה דרבים א"צ בעידנא ועיקר הטעם משום דהוי לתו"ע ומבואר דגם בתחומין איכא עשה דשבתון אך באמת לפ"ז תיקשי גם על הרשב"א הנ"ל מש"ס הנ"ל ועכצ"ל כמ"ש בח"ס ת"ו בהשמניות בביאור דברי הרמב"ן פ' אמור דמ"מ בקביעות בשבת יש בו ביטול מ"ע דשבתון והרי לשי' הרשב"א במידי דליכא מיתה ליכא עשה דשבתין וכ' הח"ס דבדבר שיש בו טורח אזי גם הרשב"א מודה דאיכא עשה דשבתין אף דליכא בו מיתה עיי"ש וכן במנ"ח הרגיש בסתירה זו מדברי הרמב"ן לדברי הרשב"א הנ"ל והמנ"ח העיר דלמ"ד תחומין יב"מ ד"ת ואפ"ה לירא בו מיתה ועכצ"ל דל"ח בכלל מלאכה שפיר ליכא בו שבתון וא"כ ה"ה אלפים אמה דאסר מכח גזירות יב"מ ג"כ ליכא בו משים שבתין דלא גרע הלמד מן המלמד וכדמצינו בש"ס דון מינה ומינה אבל למ"ד יב"מ ג"כ מדרבנן וא"כ י"ל דחז"ל עשאו כמלאכה ממש ויש בה לתו"ע מדרבנן עיי"ש. יצא דבין לפי דברי הח"ס בהשמטות הנ"ל דבדבר דיש בו טורח לכ"ע איכא עשה דשבחון וניחא הסוגיא דר"ה הנ"ל לפי שהוצאה מחוץ לתחום חשיב טורח ושייך בו שבתון אבל דברי הח"ס סי' קמ"ט הנ"ל תמוהים מאוד וצ"ע וגם לסברת המנ"ח הנ"ל ניחא ג"כ הסוגיא דר"ה הנ"ל די"ל דהש"ס בר"ה קאי למ"ד דגם תחומין יב"מ מדרבנן ושפיר עשאו חז"ל למלאכה גמורה ושפיר יש בו לתו"ע מדרבנן ודוק

ובאמת לפי"ז יש להעיר בהא דאו"ח סימן קפ"ו דבעכו"ם המביא שופר מחוץ לתחום מותר לתקוע בו והעיר המג"א הרי בד"ת אסור אף במקום מצוה עיי"ש והשתא לסברת המנ"ח דלמ"ד יב"מ ד"ת ליכא עשה דשבתון א"כ שוב תיקשי דיהי' שרי לומר לנכרי להביא שופר מכח עדל"ת ולשי' הש"ל במצוה דרבים א"צ בעידנא בשלמא הישראל בעצמו אסור להביא מחוץ לתחום משום דשמא הלכה דיב"מ מדרבנן וא"כ יש בזה לתו"ע מדרבנן ושפיר אין עשה דוחה לתו"ע אבל ע"י נכרי ממ"נ יש להתיר אי יש בו משום ד"ת א"כ ליכא בו עשה דשבתון יהי' מותר מכא עדל"ת ואי יב"מ מדרבנן והוי לתו"ע ול"ש עדל"ת מ"מ בפשיטות יש להתיר אמירה לנכרי במלאכה דרבנן במקום מצוה ע"י דברי המנ"ח הנ"ל צע"ג

נחזור להנ"ל אי תחומין מותר לצורך או"נ והנה בח"ס הביא מדברי רש"י ביצה דל"א בהא דשנים שלקחו בשותפות ופירש"י שלקחו מעיו"ט ומוכח דאם לקחו מיו"ט הי' מותר האיסור תחומין ולפ"ז י"ל דאם נימא דאיסור תחומין מותר גבי או"נ א"כ באו"נ גופה, אף באפשר לעשותו מעיו"ט שרי כמ"ש בתוס' מגילה ד"ז דדוקא בדבר שמשביח באם עשאו מעיו"ט אז י"ל דאסור לעשותו ביו"ט ועי' במג"א סי' תצ"ה מ"ש בזה אך באמת ז"א דלהדיא מפורש ברש"י פסחים ר"פ אלו דברים דאסור להביא או"נ מחוץ לתחום ביו"ט הואיל דאפשר להביאו מאתמול ונשמע דגם באו"נ עצמו אם עכ"פ אינו מתקלקל אם יעשו מעיו"ט אסור כמ"ש במחצ"ה סי' תק"ה ועוד י"ל דבדבר הנעשה בתיקון המאכל גופא י"ל דמותר אף באפשר לעשותו מעיו"ט אבל הבאה מחוץ לתחום זה חשוב רק כהכנה לאוכל אז שפיר אסור באם הי' אפשר לעשותו מעיו"ט וז"ב

והנה בגוף דברי רש"י ז"ל שפירש כגון שלקחו מעיו"ט י"ל הכוונה עפימ"ש בר"ן נדרים דמ"ו בהא דהשותפים שנדרו הנאה זה מזה דדוקא בדבר שעיקרו מתברר רק הזמן אינו מבורר אז אמרי' י"ב ומשו"ה בחצר שיש בה ד"ח אסור לפי שיש ספק דשמא לא ישתמש אחד בכולה דשמא יעשה חלוקה עיי"ש א"כ הכא נמי י"ל נהי דס"ל לרב חבית מותרת משום דבדרבנן י"ב זה דוקא בקנה מעיו"ט על דעת לחלוק ביו"ט א"כ עכ"פ מבורר בעיו"ט שכל אחד יהי' לו חלק רק שהחלקים אינם מבוררים בזה אמרי' בדרבנן י"ב אבל בקנה ביו"ט א"כ לא הי' מבורר כלל בעיו"ט אי והי' לו שום חלק בזה ונודע מ"ש בשטמ"ק כתובות דנ"ט בשם הרשב"א דבמידי דמחוסר הקנאה מרשות לרשות ל"מ סברת בידו שיוכל לקרוא שם הקדש על דבר שא"ש וחזינן דאף דבדבר שבידו ל"ח דשלב"ל מ"מ כשמחוסר הקנאה מרשות לרשות גרע מכ"ש הכא דא"א לומר שיהי' חשיב כאילו קנה מעיו"ט וממילא גם לרב אסור אף בחבית ומדויק דברי רש"י בס"ד וכה העירני בני הרב הה"ג מ' חיים יחי' די"ל דזה דמי לסברת התוס' ביצה ד"י דבנפתח פתח חדש ל"א ברירה עיי"ש ויפה העיר

נחזור לענין דינא יפה כתב הח"ס דבשלמא בדבר דאיסורו משום מלאכה א"כ ביו"ט דגילתה התורה כל מלאכת עבודה ממילא בדבר השייך באו"נ ל"ח בכלל מלאכת עבודה או דעכ"פ הותר בקרא דכל מלאכה לא יעשה אך אשר יאכל לכל נפש ועי' בפמ"ג בפ"כ שכ' דיש חילוק בין שאר יו"ט דלא אסרה התורה רק מלאכת עבודה לבין ז' ש"פ עיי"ש. אבל תחומין דאינו בכלל מלאכה אף למ"ד יב"מ ד"ת אבל עכ"פ אינו בכלל מלאכה מדכתב המנ"ח דלמ"ד יב"מ ד"ת ליכא בו רק ל"ת גרידא וכיון דאינו בכלל מלאכה שוב לא הותרה בכלל הקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הואיל דקרא הלז קאי על מידי דהוי מלאכה ע"כ לפ"ז הדבר פשוט דבעצמו פשיטא דאסור להביא מחוץ לתחום ביו"ט אף בשביל או"נ אך ע"י עכו"ם וחוץ לאלפיים אמה א"כ הוי רק שבות דשבות א"כ י"ל לפמ"ש בתוספות פסחים דס"ו דשמחת יו"ט הוי מצוה ונהי דכ' הח"ס דאו"נ ביו"ט הוי הותרה ממש וכבר הרגיש בזה בר"נ ביצה בהא דריבוי בשיעור אסור בשבת וביו"ט מותר משום דאוכל נפש חשיב הותרה ממש לכך שרן אף להרבות בשיעור עיי"ש ומטעם זה כ' המפורשים בהא דס"ל לרבה בפסחים דמ"ו באופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואף די"ל דחשיב בכלל מחשבתו לאיסור מ"מ בדבר דהוי הותרה לא משגיחין על מה