מהר"ש חלק ג קמב

בכל שגם האשה מצוות ועי"ש בתוס' דפ"ג ובתוס' מכות די ט"ו עכ"פ אף א"נ דזה חשוב שוה בכל וי"ל ס' מה"ת לחומרא אבל עכ"פ ל"ח רק בכלל איסור בעלמא ומצינו בתוס' מנחות ס"ה דבשביל חשש מצוה לחוד אין לגזור ואף דשם משמע דבשביל חשש עשה גמור גזרינן כמו דגזרו שלא לסכך בנסרים ועיין תוס' יומא כ"ט דגזרי שלא לזרוק הדם אחר תמיד של בין הערבים גזירה שמא נקטיר וחזינן דאעפ"י דגם הקטרה אינו רק בעשה דהשלמה ואפ"ה גזרינן וכן מפורש שם בתוס' יומא דף ל' דגזרינן בביאה ריקנית שצריך טבילה שמא יעבוד בלי טבילה אף דגם לבן זומא אינו רק בעשה. חזינן דגזרינן אף משום עשה עכ"פ הכא דצריכין בשביל הגזירה להקל באיסור דס' ברכה לבטלה בוודאי לא גזרינן בשביל חשש שיעבור בס' איסור טומאת כהנים או לישא פסולה מספק עכ"פ הדבר ברור ופשוט דאם מועיל נאמנות העד להוציאה מבעלה כהן מכ"ש דמועיל לאסור על הבנים מלישא כפים וי"ל עוד דחשובי וודאי חללים אף להקל ובפרט להחמיר

אך בעיקר הדבר אם הי' מועיל עדות מי שהתוודה לאוסרה על בעדה באמת לכאורה הדבר תמוה דבאמת לשי' כ'"פ אף אם אינו נגד החזקה אפי"ה ל"מ כנודע ממ"ש המהרי"ק דהפי' בש"ס דגיטין חדא ועוד קאמר וכן מוכח מדברי התוס' שם דמשו"ה צריך קרא דוספרה דס"ד דנדה חשוב דש"ב והא נדה מיקרי לא איתחזק כמו"ש התוס' שם ואפ"ה ס"ד דלא מהימן א"כ גם הכא שהעיד שזינתה מקודם נהי דנימא דזה לא חשוב נגד החזקה לפי שלדבריו תחילת נישואה לכהן הי' באיסור מ"מ עכ"פ בדש"ב אינו נאמן עד אחד ובפרט דהוי נגד חזקת צדקות שלא זינתה כשהוא אי"א וגם חזקת כשרות לכהונה ונגד שני חזקות וגם בדש"ב בוודאי ע"א אי"נ ואף דמה שמתוודה בחלי' חשוב רגלים לדבר מ"מ ע"י רגל"ד לחוד א"א לאסור חשה על בעלה ולשי' רוב הפוסקים אין מוציאין מהבעל רק בעידי טומאה ובפרט ביש לה בנים בוודאי אין מוציאין ואף שי"ל כיון שנראה שבשעת שהודה הבועל עדיין לא הי' להם בנים ואז לא הי' חשש לעז ואם הדין דתצא אז אף אם לא גירשה עד שנולד להם בנים מ"מ י"ל דתצא כיון דבשעת לידת הס' לא הי' להם בנים וכדמשמע מתוס' נדה ד"ד דנהי דבמקום הפסד הרבה טהרות לא גזרו רבנן טומאת מעל"ע מ"מ אם בשעת לידת הס' לא עשו עוד הרבה טהרות ואח"כ ע"י טעות עשו הרבה טהרות נהי דהשתא יש הפ"מ מ"מ אחמרו רבנן ורק משום דאמרי' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק מקילין מ"מ עכ"פ ע"י רגל"ד לחוד א"א לאסור ואף שמצינו דע"א מהימן אחר קינוי וסתירה וחזינן דהיכא דיש רגל"ד ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה באמת בשלמא שם הי' רגלים לדבר קודם שבא העד וכבר נולד הס אף בלא דברי העד ונודע מ"ש הפנ"י דהיכא דנולד הריעותא בלא דברי העד מהימן אף נגד חזקת היתר ועיי' מ"ש הנו"ב חי"א אהע"ז סימן ל"א דהיכא דנולד ריעותא בחזקה קמייתא ואח"כ ראינו השתנות מחזיקין הריעותא אף על למפרע אף לקולא לענין שנהי' עושין פסח שני עיי"ש מ"ש בהא דהמפקח הגל ונמצא מת דאזלינן בתר שעת מציאתן. ועיין בספרי ח"א סי' א' שהארכתי בזה. אבל הכא שבלי דברי העד לא נולד שום ריעותא בנישואין שלהם נהי שיש רגלים לדבר דהעד אומר אמת מ"מ אינו יכול לאוסרה על בעלה ועיי' ח"ס יו"ד סי' ד' ובאמת בנוב"י מה"ק חא"ח סי' ל"ה כ' דגם החו"י מיירי שהאשה אמרה טמאה אני לך וגם הבועל אומר דרך וידוי דאז מועיל דיבור הבועל למשוי רגלים לדבר ולסלק החשש שמא עיני' נתנה באחר ושוב נאסרה עפ"י דיבורה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אבל היכא דהאשה מכחשת פשיטא דאינו מועיל וידוי הבועל לאוסרה טל בעלה עיי"ש. ובאמת גם בח"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ה שהביא כת"ה משמט רק דמהראוי להבעל לחוש לדברי העד ולהוציאה אבל אם אינו רוצה לגרשה אין כח ביד בי"ד לכופו לגרשה ובפרט דשייך הסברא דאאמע"ר ונהי שי"ל שרצונו לעשות תשובה כמ"ש התוס' ב"מ די"ג חוץ לזה דיפה כ' בח"ס שם סי' ד' דשם א"י לכופו להביא קרבן בע"כ אם צווח שהוא מזיד ובפרט דבנו"ב מה"ת חאה"ע סי' קנ"ו כ' דלהפסיד לאחרים. לא אמרינן סברא זו דרצונו לעשות תשובה ואמרינן מכח הסברא דאין אדם משים עצמו רשע דוודאי משקר עיי"ש ובמקום דשייך אאמע"ר אף מיגו ל"מ כמפורש בכתובות י"ט ומפורש בש"ע סנהדרין דף י' לרצונו רשע הוא ואף דאמרינן שם דמשום דאאמע"ר אמרינן פ"ד מ"מ הכא א"נ פ"ד שוב הוי כמעיד על אחר שבעל אותה א"כ שוב לא הוי דרך וידוי ושוב ע"א לא מהימן עכ"פ נראה שיטת רוב הפוסקים דמה שהעיד הבועל דרך וידוי לא הי' מועיל לאוסרה על פי דין אם אין הבעל חושש לדבריו והאשה מכחשת ובפרט לפמ"ש הנו"ב א"ח סי' ל"ה גם החו"י אינו מחמיר רק אם האשה אומרת ג"כ טמאה אני לך אבל ע"י דיבור הבועל לחוד אין לאסור. א"כ הכא דלא הי' שום קול ובפרט דקלא דלא איתחזק בוודאי ל"ח ואף לקול דאיתחזק ולחד שיטה ביצא קול על א"א אין תולין בפריצות מ"מ לשיטת רוב הפוסקים בעי שהכל יהי' מרננין אחרי' ולפמ"ש הח"ס מיירי שהקול דראו רוכל יצא עיי"ש סי' כ"ד ובשו"ת ד"ח מפרש דכל העולם ראו ממנה דבר פריצות אבל בנ"ד דליכא שום קול בוודאי דא"א לאוסרה

והגם דאין משיבין את הארי ובוודאי הי' להרב זצ"ל איזה טעם אך אם באמת ידע כת"ה שלא היי שום חשש אחר לאסור רק מחמת הוידוי של הבועל א"כ נראה דהרב ז"ל חשש לדברי החו"י כפי הנראה פשטות הדברים א"כ שפיר אם בי"ד אחר רואין שההוראה לא הי' כפי שי' רוב הפוסקים יכולין להתיר ולא שייך משום חכם שאסר

ומה שהביא כת"ה בשם הגאון מה' מאדע שליט"א דכיון דהבנים לא היו בעולם א"כ הוי כמעשה אחר דמפורש ביו"ד ס' רמ"ב להתיר לפע"ד ז"א דשם למשל בהא דמצינו בש"ס דסנהדרין דהורה ר"ט ניקב האם טריפה אם לא הי' טועה בדבר משנה הי' אסור לדיין אחר להורות היתר עכ"פ בבהמה אחרת מותר להורות דאף דחדא הוראה היא מ"מ הטריפות שבבהמה זו אינו תלוי בהטריפות שבבהמה אחרת וה"ה אם יזדמן ס' זה באשה אחרת נוכל להורות שלא כדעת החו"י. אבל הכא הבנים הפסול שלהם נצמח מכח אמם שניסת בפסול לכהן א"כ הוי כמו מעשה אחת אך עכ"פ יפה הביא כת"ה דליש כאן שני הטעמים חדא דגם אביהם לא קבל עליו הוראות החכם וגם נוגע לכבוד משפחה ע"כ נלפע"ד אם באמת נראה לכת"ה שהוא בזיון למשפחה ולא יגיע מזה ח"ו בזיון לכבוד הרב הנפטר ז"ל אז יש מקום להתיר להם לעלות לתורה ראשון ולישא כפים אך באמת יפה כ' כת"ה שמהראוי להחמיר שלא לפדות אצלם בכור דלענין חיוב מצות פדיון נהי דאין לנו כהנים מיוחסים ונודע מיש בזה הג' יעב"ץ עכ"כ