מהר"ש חלק ג קלב

מתכוין לקנות ל"מ כמ"ש בתוס' ב"ב דנ"ד ובעכ"ח בוודאי ל"מ וא"כ בוודאי דהוי רק מתורת שליחות ושפיר אמרי' דבדבר עבירה לא נתנה לו התורה כח שליחות ושפיר ל"מ בחצר רק משום דבעכ"ח מותיב בה אבל בקידושין דמועיל קבלת אביו אף בעומדת וצווחת דבכה"ג ל"מ אף במידי דהוי זכות גמור כמ"ש ברשב"א קידושין דכ"ג והגם דבזכות גמור כ' בתוס' כתובות די"א דיש שליחות לקטן אבל בקידושין וגירושין בוודאי דל"ח זכות גמור ואדרבה גט חוב הוי וא"כ מדחזינן דמהני בקטן ע"כ דאינו משום שליחות וא"כ ממילא דמהני ידו כידה ושפיר אף בקידשה לח"ל ג"כ מהני ועי' בבי"מ אה"ע סי' ק"מ לענין חצירו של שליח לקבלה שכתב דלענין החסרון מכח מילי חצר עדיף וביארתי בחידושי דאף שכ' המחא"פ דפועל מהני אף בעכו"ם אפ"ה כ"ז היכא דהמשלח יש לו כח השליחות ורק החסרון מצד המקבל שפיר מהני בפועל אבל היכא דהמשלח אין לו כח השליחות אף פועל ל"מ דיד רבו כיד עבד לא אמרי' וכהא דמצינו בפמ"ג יו"ד סי' ס"א לענין אשתו כגופו דגופו כאשתו לא אמרי' עיי"ש ובאמת לפ"ז י"ל בהא שכ' בתוס' קידושין דמ"ב להוכיח ענין שליחות בקדשים מפסחים דפ"ח מהא דשכח מה אמר לו רבו והקשה השעה"מ דהרי י"ל דהתם שאני משום דיד פועל עדיף ועפ"ז ניחא דאי נימא דאין שליחות א"כ התורה לא נתנה כלל להמשלח כח השליחות בכה"ג אף פועל ל"מ ומיושב הכל בס"ד ודוק היטב: באעה"ח ג' משפטים תרמ"ט פה"ק ראדמישלא. ב"ד דו"ש הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן פ"ב. לכבוד הרב הגאון המפורסים שלשלת היוחסין מו"ה שמעון סופר אבד"ק ערלוי שליט"א

בדבר שאלתו באיש אחד הי' חולה מסוכן ר"ל ונתרפא וצריכין להשגיח על מאכלו שיהי' עפ"י חוק הרפואה שלא יחזור לקילקלו והמשגיח עליו ביקש מהב"ב שיראו לו בכל פעם את מאכלי החולי ופ"א בש"ק עמד מבחוץ להבית שהי' בו החולה שנתרפא וראה דרך החלון שהביאו מאכל והכניס ידו דרך החלון ולקח המאכל בידו והוציאו לחוץ ותיכף כשהוציאו לחוץ נזכר שהוא שבת ולא החזיר את המאכל לרה"י וגם לא הניחו על הקרקע ורק נשאר תוך ידו שהי' אוחז אז למעלה מעשרה טפחים ומסתמא נתנו ליד תינוק או עכו"ם ומסופק אם תיכף בשעת שהכניס ידו שכח שהוא שבת והי' בדעתו להוציא המאכל לחוץ או שהי' זוכר אז שהוא שבת והי' בדעתו לראות את המאכל אם הוא טוב עבור החולה ולהניחו בפנים רק אחר שלקח בידו את המאכל שכח שהוא שבת והוציאו אם צריך לכפרה זה תורף השאלה בקצרה

והנה אם באמת בתחילה בשעה שלקח בידו לא הי' בדעתו להוציאו א"כ מפורש בש"ס המפנה חפצים מזויות לזויות ואח"כ נמלך עליהם להוציאן פטור לפי שלא היתה מחשבתו הראשונה לכך דבמלאכת שבת בעי שתיכף בשפת הפקירה יהי' מחשבתו לעשות הנחה וא"כ ל"ח רק כעושה עקירה לחוד או הנחה לחוד דליכא רק איסור דרבנן ובשלמא בשנים שעשאו יש שיטת מקצת פוסקים דעכ"פ עובר בעשה דשבתון כנודע מ"ש בזה בס' מעין החכמה וברש"י במתני' דשבת משמע דגם בכה"ג ליכא רק איסור דרבנן ועיין בפמ"ג בפתיחה להלכות שבת עכ"פ אי באמת לא הי' בזה רק איסור דרבנן א"כ בפשיטות לא הי' מקום להחמיר בתשובתו דנהי דמפורש ברמ"א סי' של"ד ובמג"א שם דאף אם חילל שבת בתחומין דרבנן צריך להתענות מ' יום אך באמת י"ל לשי' רוב הפוסקים דליכא רה"ר בזה"ז כמפורש בש"ע סי' שמ"ה וא"כ עקירה לחודה בכרמלית הוי תרי דרבנן ועיין בפמ"ג בפתיחה שם להל' שבת שהאריך דא"נ דח"ש באיסור שבת אינו רק דרבנן י"ל דלא גזרו בכרמלית ועכ"פ תרי דרבנן קיל מחד דרבנן כנודע מדברי הח"מ אה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן חשוב כאין לו עיקר מה"ת א"כ בתרי דרבנן עכ"פ א"צ להחמיר בתשובתו כ"כ ועיי"ש בדג"מ דאם חילל שבת בתחומין במקום חשש הפסד ממון רב דא"צ תשובה ואך באמת יש ס' שמא תיכף בשעת שהכניס ידו ולקח המאכל הי' בדעתו להוציאו לחוץ היינו ששכח שהוא שבת וא"כ עבר אאיסור הוצאה בעקירה והנחה וא"כ בוודאי צריך כפרה דאף א"נ דלדידן לית רה"ר מ"מ עכ"פ גם בעבר אתחומין דהוי לכ"ע דרבנן עכ"פ באלפים אמה גם לדעת הרמב"ם ז"ל הוי דרבנן אפ"ה צריך תענית מ' יום מכ"ש הוצאה דלקצת פוסקים גם עתה יש רה"ר פשיטא דצריך עכ"פ תענית מ' יום ועיין ש"ס סוכה ט"ז די"ל דשבות דאיסור סקילה חמור ממצות עשה אך לכאורה י"ל דאם א ס' מתי שכח שהוא שבת יש לאוקמא אחזקה שהשכחה הי' באיחור הזמן ובוודאי בשעה שהכניס את ראשו ידע שהיום שבת ולא הי' בדעתו להוציאו ורק אח"כ שכת שהוא שבת ול"מ לשיטת הרמ"א יו"ד סי' א' דבשו"ב ששכח הלכות שחיטה אם נטל קבלה דאין אוסרין שחיטתו למפרע ואמרינן השתא הוא ששכח מכ"ש דהכא ג"כ אמרינן השתא בשעה שהוציא שכח שהוא שבת או שאסור להוציא מבחוץ לבית ואף לשי' הט"ז החולק מ"מ רק שם דהשכחה אינו בא בפעם אחת ודמי להא דקאמר בש"ס גבי מקוה חסר ואתאי וגם שייך ח"א אמ"ה והוי תרתי לריעותא אבל הכא השכחה בא ע"כ ברגע אחת א"כ יש לתלות דבא השכחה באיחור הזמן וגם ל"ש תר"ל ואדרבה לאוקמה הגברא בחזקת כשרות עד עתה והגם דבל האיסור נעשה בשוגג ולא לעשה רשע מ"מ לפמ"ש הרמב"ם ז"ל החילוק בין אונס לשוגג דבשוגג עכ"פ הי' לו להעלות על הדעת א"כ מדחזינן דצריך כפרה ע"כ דהוא חטא איזה חטא ושוב עכ"פ איתרע קצת חזקת כשרות שלו מדנזדמן לו חטא שוגג א"כ י"ל השתא הוא דאיתרע ובפרט הכא א"נ דהשתא הוא דשכח שוב לא עבר כלל איסור תורה דהיכי דלא הי' מחשבתו הראשונה לכך ליכא רק איסור דרבנן ואף שנודע שיטת כ"פ דאם עבר אדרבנן שוב איתרע חזקת כשרות אף מה"ת מ"מ הכא גם לענין דדרבנן יש נ"מ א"נ דמתחילה בשעת עבירה הי' דעתו להוציאו עבר תיכף אדרבנן אבל א"נ דהשתא הוא דשכח א"כ רק בשעת הנחה עבר אדרבנן ובדרבנן בוודאי אמרינן השתא הוא דאיתרע וא"כ ממ"נ לענין ד"ת י"ל דהשתא הוא דשכח ולא עבר כלל אד"ת וגם לענין דרבנן י"ל השתא הוא דעבר וא"כ שפיר יש לאוקמה אחזקה דהשתא הוא דשכח ושוב לא עבר רק אתרי דרבנן דלשי' רוב הפוסקים לדידן ל"ל רה"ר א"כ הנחה לחוד בכרמלית הוי תרי דרבנן ובוודאי אין להחמיר בתשובתו: