מהר"ש חלק ג קלא

לכל בר ישראל אבל ביומא דס"ו הוי פלוגתתם מדקאמר עמך בית ישראל י"ל דכהנים נתמעטו מתיבת עם וכהא דמצינו בש"ס חולין דקל"ב ובש"ע יו"ד סי' ס"א דכהנים פטורים ממתנות משום דכתיב מאת העם ואמרי' ולא מאת הכהנים וגם בלוים הוי ספק אי חייבים במתנות אי מיקרי עם או לאו עיי"ש וכה"ג מצינו בש"ס שבת דס"ב דקאמר נשים עם בפ"ע הם אבל היכי דכתוב לשון ישראל גם כהנים בכלל וראי' מהא דעירוכין ד"ג דקאמר הכל חייבים בסוכה כהנים איצטרכא לי' סדיא הואיל דכתיב תשבו והיינו כעין תדורו א"כ כהנים דבני עבודה נינהו לא ליחייבו קמ"ל דחייבים וקשה אמאי לא קאמר הואיל דכתיב בישראל הו"א דכהנים אינם בכלל ועכ"ח נשמע דהיכי דכתיב לשון ישראל לכ"ע כהנים בכלל וז"ב ובגוף סברת רש"י ז"ל דדבר המותר רק לכהנים ל"ח ממשקה לישראל הערני בני הה"ג מ' חיים שליט"א מהא דפסחים דמ"ז ע"ב דאימעיט בכור ומעשר דפסול לקרבן תמיד משה ולא בכור אחת ולא מעשר והשתא תיקשו הא בכור אינו נאכל אלא לכהנים א"כ למ"ל, קרא דבכור פסול לתמיד הא בלא"ה ל"ח בכלל משקה ישראל לשי' רש"י בשלמא במעשר ניחא דבעי קרא למעט הואיל דנאכל לכל אדם שפיר חשוב בכלל ממשקה ישראל אבל על בכור קשה ונהי דכ' בתוס' פסחים שם דהך מיעוט הוי רק אסמכתא בעלמא משום דבלא"ה דבר שבחובה אינו בא רק מן החולין אך באמת ממסקנת התוספת שם מבואר דהוי דרשה גמורה א"כ יש הוכחה ברורה מכאן דגם דבר המותר עכ"פ לכהנים חשוב בכלל ממשקה ישראל עכת"ד ובאמת י"ל דגוף מחלוקת רש"י ותוס' זבחים הנ"ל דקאי לשיטתם בהא דנחלקו רש"י ותוס' בשבועות ד"כ דלשי' רש"י נדר חל בקיום מצוה ולשי' התוס' לא חל וי"ל דפליגו אי כל איסורים חשיבו איסורי חפצא או איסורי גברא ועיי"ש בשבועות דכ"ג דפליגי רש"י ותוס' אי בסתם בנשבע שלא יאכל אי הוי נבילה בכלל שבועתו דשי' רש"י ז"ל דגם בסתם הוי נבילה בכלל ושיטת התוס' להיפוך ונהי דברש"י יומא דע"ד לא משמע הכי כבר הרגיש בסתירה זו בכפ"ת שם ולפ"ז י"ל דגם הכא פליגי בזה דלשי' רש"י ז"ל אין התיעוב מונח על החפץ ושפיר לא נפקע ממנו שם אוכל ולא דמי לעפר אבל התוס' ס"ל דהתיעוב מונח על החפץ ואיסורי אכילה ל"ח בכלל אוכל וכעין המבואר בחו"מ סי' רל"ד וכעין המבואר ברמב"ם הלכות תרומות דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש וכתב הרדב"ז הטעם משום דאף בלי האיסור תרומה אסור מכח איסור נזיר ל"ח בכלל אכילה ורק באכל תרומה ביוה"כ בשוגג הואיל דחייב קרבן משום יוה"כ חזינן דרחמנא אחשבה לאכילה שפיר חייב ג"כ חומש אבל היכי דליכא קרבן שפיר ל"ח אכילה עיי"ש והנה זה פשוט דאף להסוברים דכל איסורין חשיבו איסורי חפצא מ"מ באיסור שאינו נוגע לכל העולם בוודאי דל"ח רק איסור גברא וא"כ י"ל דהא דכתבה התורה ממשקה ישראל הי' כוונת התורה במידי דמצד התיעוב על החפץ נאסר להדיוט אז כתבה התורה שלא יקריב לגבוה דבר המתועב וממילא יוצמח דבאיסור שאינו כולל לכל העולם ל"ח מתועב ושוב מותר לגבוה אבל לשיטת רש"י דס"ל דכל האיסורים חשוב איסור גברא א"כ עכ"ח דאינו משום התיעוב של החפץ ועכ"ח דהא דכתבה התורה ממשקה ישראל הכוונה דבעי שיהא מותר להדיוט ממש א"כ שפיר בעי שיהיו מותר לכל ישראל וז"ב בס"ד בביאור מחלוקת רש"י ותוס'

עוד ראיתי לכה"ג שהעיר ברש"י פסחים דצ"א בהא דקאמר בש"ס אבל בבית האסורים של ישראל שוחטין בפ"ע כיון דהבטיחו להוציאו אמרי' שארית ישראל לא ידברו כזב ופירש"י ז"ל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון והעיר כה"ג ממנ"פ היכי מיירי אי ביש לו לשלם ומשלם פשיטא ואי אינו משלם אמאי מוציאין אותו ואי באין לו לשלם אמאי חובשין אותו הרי אסור לו להמלוה להיות נושה בו עכת"ד

הנה כגוף הערתו דכירנא שבשו"ת מהרשד"ם הרגיש בזה ואינו תח"י כעת ובאמת גם בתומים חו"מ סי' צ"ז סקי"ג הרגיש ג"כ בדברי רש"י הנ"ל עי"ש. אך לפענ"ד י"ל בכוונת דברי רש"י דמיירי במי שיש לו חוב אצל אחר מכח שנתן לו שוחד והוא חייב לאחרים דבשוחד הדין דבלא תבעו ליכא חיוב להחזירו כמפורש בחו"מ סי' ט' וממילא ליכא שדר"נ או במי שיש לו חוב אצל אחר מכח שנתן לו ריבית והוא חייב לאחרים דאז לשי' הסמ"ע בריבית גם בלא תבעו חייב לשלם אבל לשי' הב"ח והט"ז בח"מ סי' ט' וביו"ד סי' קס"א גם בריבית ליכא חיוב בלא תבעו ועיי"ש שחידש דבריבית ליכא שדר"נ הואיל דהתורה לא חייבה להחזיר רק לחיות את הלוה אבל לא שיתחייב ליתן לאחרים ולפ"ז העלה הדג"מ בסי' קס"א דרק להלוה מחויב להחזיר הריבית אבל לא ליורשי הלוה ולשיטת התומים הטעם דפטור בלא תבעו הואיל דנתן לו מדעתו ולא תבעו בוודאי מחלו ועיי"ש בנה"מ סי' ט' סק"א א"כ לשי' הגאונים דבריבית ושוחד כ"ז שלא תבעו ל"מ מחילתו א"כ כבר העיר בכנה"ג בסי' קס"א ובקצה"ח סי' ט' די"ל כיון דפריעת בע"ח מצוה כופין אותו הב"ד לתבוע הריבית והשוחד א"כ זה כוונת רש"י דהכא מיירי שלא רצה לתבוע כדי שלא יוכל הבע"ח שלו לגבות כשיטת הט"ז דבלא תבעו ליכא חיוב וממילא ל"ש שדר"נ ועי"ז חובשין אותו הב"ד כדי לתבוע הריבית שיוכל הבע"ח שלו לגבות חובו ותבעו וממילא נתחייב המלוה שלו לשלם להבע"ח שלו מכח שדר"נ ואיירי באופן שלא מחל לו אחר שתבעו א"כ בכה"ג דוקא בבית האסורים עכו"ם אסור לשחוט עליו דשמא לא יוציאו אותו וכמ"ש בתוספת שם בשם הירושלמי לפי דפיהם דיבור שוא אבל בביהא"ש ישראל שפיר כיון דכבר תבע להמלוה שלו את הריבית ושוב נתחייב המלוה לשלם לבע"ח שלו מכח שדר"נ שפיר שוחטין עליו הואיל דבוודאי יצא וז"ב בס"ד ודו"ק

עתה נבוא לדבר במה שנסתפק כהד"ג באב שקיבל קידושין לבתו הקטנה ממי שהוא ח"ל אי י"ל בזה אשלד"ע עכתו"ד

באמת לא אבין כלל דברי כהדר"ג דאיך אפשר לומר דמטעם שליחות הוא הרי אין שליחות לקטן ומפורש בש"ס ב"מ ד"י דאי חצר משום שליחות אין חצר לקטן ואף שכ' במהרש"א גיטין דף ס"ד דבמופהס"ל אי נימא דמועיל תרומתו ה"ה דיש לו שליחות והקצה"ח סי' קפ"ח סק"ג לא הביא דבריו עיי"ש אבל באמת בקידושין מהני קבלת האב אף עבור בתו קטנה גמורה ומפורש בש"ס דאב יכול לעשות שליח לקידושי בתו והרי לשיטת כמ"פ אין שליח עושה שליח בקידושין וע"כ דאבי' אינו בתורת שליח ורק שבקטנותה התורה נתנה לו כח לקדש אותה והא דמצינו בגיטין דכ"א דקאמר שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכ אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ומכח דהא דאב מקב גט לבתו הוי ג"כ בתורת שליחות מ"מ י"ל דאינו בתורת שליחות רק הכוונה בש"ס הואיל דמצינו דיש משכחת גט בע"כ ע"י אחר נהי דאינו מתורת שליחות ורק שהתורה זכתה לו בקבלת גט כמו בקידושין מ"מ עכ"פ מצינו דגט בע"כ משכחת אף ע"י אחר וא"כ לפ"ז שפיר יש חילוק דבחצר נהי דנעשה שליח אפי' שלא מדעתו מ"מ כ"ז באינו יודע שהוא בחצר אבל ביודע ואינו