מהר"ש חלק ג קל

כה"ג ואפ"ה לק"מ לפמ"ש בתוס' יומא די"ב ע"ב בשם הירושלמי דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובאמת לפי דבריהם יש להעיר בהא דאלמנה לכה"ג אינה מתייבמת משום דאין עדולתו"ע כמפורש בש"ס יבמות ד"כ נימא דחשוב קיל משום דאפשר לסלק א"ע מכהונה גדולה ומצינו בש"ס יומא דפ"ג לחד מ"ד דטבל חשוב קיל משום דאפשר לתקוני ומצינו דנזיר חשוב קיל משום דאפשר בשאלה ונדחה לתו"ע כמבואר ביבמות ד"ה א"כ היה הכא אף לתו"ע יהי' נדחה וצ"ע ועיין שו"ת ח"ס או"ח סי' קכ"ד שהעיר השואל לשי' התוס' פסחים ד"ג דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי מכשירי פסח דו"ש נימא הואיל דבידו להפקיר ולא יהי' לו קרקע ויהי' פטור מפסח ושוב לא ידחה שבת וכמו מכשירי ציצית דאינו דו"ש לר"א משום הואיל דבידו להפקיר עיי"ש עכ"פ לסברת התוס' דכה"ג מסתלק בפה א"כ י"ל לגבי קבורת משה סילק הקב"ה א"ע מכהונה גדולה ונשאר רק כהן הדיוט ושוב הי' רשאי לטמא א"ע לבנו וז"ב

אך בגוף דברי כה"ג דכיון דחייב אדם לטהר א"ע ברגל ושוב לגבי כה"ג דכל השנה הוי אצלו כרגל לעולם מוזהר בכל הטומאות הנה באמת כבר האריך במלמ"ל פט"ז מהלכות טו"א דכל הא דחייב לטהר א"ע ברגל הוי רק דרבנן והדרשא הוי רק אסמכתא ובאמת לשי' כמה פוסקים גם בכל ישראל יש איסור מדרבנן לטמאות גופו עיי"ש ורק כל סברת כה"ג דכה"ג כל השנה חשוב אצלו כרגל וראייתו מש"ס מו"ק הנ"ל ולפע"ד ז"א בשלמא החם לענין נידוי וצרעת דחזינן דברגל התירו חז"ל נידוי וצרעת שפיר י"ל דבכה"ג יש להתיר גם בכל השנה הואיל דהקילה רחמנא בכה"ג שמותר להקריב קרבנות כל השנה אבל לענין טומאה עיקר הטעם דחייב אדם לטהר ברגל משום שיהי' מוכן לכנוס למקדש ולאכול קדשים א"כ נהי דכה"ג נוטל חלק בראש ומקריב מתי שירצה, א"כ י"ל דחשוב תמיד בכלל יוצא ונכנס למקדש טפי משאר כהנים כמפורש ביומא די"ד אבל עכ"פ להטיל עליו חיוב טהרה בכל השנה א"א להטיל עליו כיון דהברירה בידו להקריב מתי שירצה או לאו א"כ אין להחמיר עליו מבשאר כהנים והרי מפורש ברמב"ם שם הלכה ט' מותר לאדם ליגע בכל הטומאות מדהזהיר הקב"ה לאהרן ובניו שלא יטמאו למת נשמע שכל העם מותרים ושאר כהנים מותרים לטמאות בשאר טומאות חוץ מטמא מח וכ' הכ"מ הטעם הואיל דלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת עיי"ש והרי הוכחה זו קאי גם אכה"ג דאהרן הי' כה"ג ולא הזהירו הקב"ה רק מטמא מת נשמע דבשאר טומאות אף כה"ג אינו מוזהר ועי' בר"ח הנדפס בש"ס ווילנא בר"ה דט"ז שכתב בפירוש דכל הכהנים אינם מוזהרים בטומאה קלה דאל"כ הי' לו להקב"ה להזהירם בטומאה קלה ומכ"ש דהוי ידעינן דאסור להם לטמאות בטומאה חמורה ומדהזהירם דוקא בטמא מת עכ"ח נשמע דאינם מוזהרים בטומאה קלה עיי"ש ועי' בטורי אבן מ"ש שם בזה ובאמת בגוף הדבר אי הא דאסור לטמא ברגל הוי מה"ת או מדרבנן יש להעיר בש"ס פסחים ד"פ דפריך ויטמאנו במת וקשה הא אסור לטמאות ברגל וגם בער"פ כשמגיע זמן שחיטת הפסח חשוב כרגל וכמ"ש בצל"ח פסחים ד"נ בשלמא א"נ דהא דאסור לטמאות הוי רק מדרבנן י"ל דבדרבנן אומרים ליחיד חטא כדי שיזכו הרבים אבל א"נ דהוי איסור ד"ת תיקשו והנה לכאורה הי' מקום לומר דהא דאסור לטמאות ברגל הוי הטעם משום דנדחה מחגיגתו וא"כ התם לפי ס"ד דהש"ס דהי' ס"ל דכל יום מצוה בפ"ע הוא ולא תשלומין דראשון ושוב לא יהי' נדחה מחגיגתו דיוכל להקריב בשביעי של פסח ושוב י"ל דליכא כלל איסור לטמאות א"ע ועל זה משני הש"ס אתה מדחהו מחגיגתו י"ל הכוונה דאין הטעם משום דחוששין שלא יתבטל מקרבן דבזה הי' מקום לומר דכיון דאכתי לא מטא זמן חיוב חגיגה ובשעה שיגיע הזמן חיוב הרי אז באמת לא יתחייב א"צ לחוש לזה ודמי קצת למחלוקת הרמב"ן והרז"ה הנודע אי מותר לגרום דיחוי רק הכוונה בש"ס הואיל דנדחה מחגיגתו שוב אסור לטמאות דכל ישראל מוזהרין להיות טהורים ברגל והי' מיושב בזה קושית התוספת שם שהקשו דגם במשלחין לדרך רחוקה אתה מדחהו מחגיגתו ותירצו דהואיל דמה"ת יוכל לבוא דתחומין רק מדרבנן אסור חשוב חזי ועיי"ש במהרש"א ולפי הנ"ל א"צ לזה דהכא עיקר כוונת הש"ס משום דאסור לטמאותו והוא נכון ע"ד החידוד ובאמת מצינו סברא זו לחלק בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמן חיובא בש"ס סוכה דכ"ה ע"ב דקאמר אי אשמעינן התם משום דאכתי לא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא ומוכח לכאורה דכ"ז שלא מטא זמן חיובא מותר לגרום ביטול מצוה אף שיתבטל עי"ז גם בזמן שיגיע החיוב מכ"ש הכא דמותר לדחותו מחגיגתו רק הכוונה בש"ס משום דאסור לטמאותו ודו"ק אך באמת א"א לומר דהא דאסור לטמאות ברגל הוי הטעם מכח דנדחה מחגיגתו מדחזינן דאף אחר הקרבת החגיגה ג"כ אסור לטמא א"ע ברגל כמבואר מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל ושוב הדרא קושייתי לדוכתא דמה פריך הש"ס לטמאותו הרי אסור לטמאות ברגל ונהי דלשי' התוס' שבת ד"ג בחד תירוצא דבלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכו אבל לשאר התירוצים תיקשו זולת א"נ דלא כהצל"ח הנ"ל דבע"פ אף בזמן שחיטת הפסח אכתי לא מיקרי רגל ומותר אז לטמא א"ע והרבה יש לדבר בזה אך בכוונת המדרש תנחומא הנ"ל נלע"ד בפשיטות דכוונתו, אף א"נ דכל השנה גם כה"ג מותר לטמאות א"ע בשאר טומאות אפ"ה י"ל כ"ז טומאה מקרית שלא יוצמח מזה רק ביטול עבודה לפי שעה אבל טומאה תמידית י"ל דאסור וכמ"ש כעין זו בשו"ת נוב"י סי' ל"ה וה"ה די"ל לשי' התוס' ברכות ד"כ דלאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אפ"ה י"ל כ"ז במקרה אבל בתמידית אינו נדחה וא"כ שפיר כ' המדרש דאי הי' ח"ו טומאותינו טומאה ממש לא הי' אפשר לשכון כבודו בתוכינו בתמידית וז"ב בס"ד אבל עכ"פ אכתי י"ל דבשאר טומאות שום כהן אינו מוזהר לטמא א"ע במקרה וה"ה בטומאות ע"ז ג"כ אין הכהן מוזהר ועי' בר"ן ב"מ פרק ט' שהביא בשם היראים דכהן אינו מוזהר רק בטומאה המטמא באוהל אבל היכי דליכא טומאת אוהל חשוב רק כטומאות נבילה דאינו מוזהר ומה"ט הלך אליהו על קבר נכרי לפי שסובר כרשב"י דעכו"ם אינו מטמא באוהל עיי"ש ע"כ הדבר פשוט וברור דגם בטומאות ע"ז אין הכהן מוזהר כנלע"ד בס"ד לדינא

עתה נבוא במה שהעיר כה"ג בהא דפליגי רש"י ותוס' זבחים דפ"ח לענין תרומה אי חשוב ממשקה ישראל אף דשרי לכהנים הואיל דעכ"פ אסור לזרים וכ' כה"ג דפלוגתתם הוא מחלוקת בש"ס יומא דס"ו דקאמר ואילו בני אהרן עם קדושיך לא קאמר ומשני ר' ירמי' דלא כר"י דסובר יש להם כפרה בשעיר המשתלח אביי אמר אפ"ת ר"י אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו עכת"ד כה"ג

לענ"ד יש לחלק בין הנושאים דהתם בזבחים סובר רש"י ז"ל נהי דגם כהנים בכלל ישראל המה מ"מ י"ל דכוונת התורה ממשקה ישראל שיהי' מותר