מהר"ש חלק ג קכט

בש"ס בכורות דכ"ט ע"ב דבשאר טומאות כהן אינו מוזהר ופירש"י ז"ל כגון טומאות נבילה ושרצים שאין הכהן מוזהר עליהם מליגע עיי"ש א"כ י"ל דה"ה דאינו מוזהר על טומאת ע"ז או דנימא הואיל דטומאת ע"ז איתקש למת א"כ י"ל דה"ה בזה דאיתקש לענין דכהנים יהי' מוזהרים בו עכת"ד כה"ג

ובאמת אנכי לא כן עמדי דהרי בע"ז גופא מצינו דכל הקולות איתנהו בו קולא דשרץ שאינו מטמא במשא וקולא דנדה שאינו מטמא לאברים כמפו' בש"ס ע"ז דמ"ז ע"ב ובשבת דפ"ב ע"ב וקולא דמת שאינו מטמא אלא בכזית כמפורש בשבת דפ"ג ע"ב וכ"ה ברמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה ב' ג' עיי"ש א"כ לפ"ז י"ל אף א"נ דטומאת ע"ז הוא מה"ת מ"מ כיון דדנין בו כל הקולות פשיטא די"ל דכהן אינו מוזהר על זה ומכ"ש לשיטת הרמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה א' דטומאת ע"ז לאו ד"ת וכ"ה בתוספת שבת דפ"ב ע"ב ובתוס' סנהדרין די"ב בוודאי די"ל דאין הכהן מוזהר ע"ז דהשתא בטומאת ביה"פ מפורש בבכורות דכ"ט דאין הכהן מוזהר בזה אף דלענין היתר אכילת תרומה אינו מועיל ניפוח אפ"ה לענין זה שיהי' מותר לו לטמאות מהני ה"ה הכא דאינו מוזהר על זה והרי מצינו גם לענין תקרובות ע"ז שכ' בתוס' ע"ז דל"ב ע"ב בחד תירוצא דרק לענין אכילה והנאה מקשינן למת אבל לא לענין טומאה ונהי דשיטת ר"ת שם לחלק בין תקרובות כעין פנים אבל בתוס' חולין די"ג הוכיחו דלענין טומאה תקרובות ע"ז אינו מטמא מה"ת וכ"ה בתוס' פסחים דע"ג וברמב"ם פ"ו מהאה"ט הלכה ו' ובכ"מ שם וגדולה מזו כ' בתוס' ב"ק דע"ב ע"ב דגם איסור הנאה בתקרובות ע"ז אינו מה"ת משום דרק לאכילה איתקש למת ולא להנאה עיי"ש ואף לשיטת הרמב"ם פ"ז מהלכות ע"ז הלכה ב' דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת וע' בתוס' ע"ז די"ב ע"ב שכתבו דבע"ז אף שלכד"א אסור משום דלא כתיב בו אכילה ונהי דכתיב ויאכלו זבחי מתים מ"מ לא הוזכר לשון אכילה בתורה רק בדברי קבלה ונהי דהגרעק"א ז"ל העיר דהרי כל האיסור מקורו מדברי קבלה ובדברי קבלה הרי כתיב לשון אכילה אפ"ה יפה כתב בטעה"מ פ"ה מאישות דהאיסור נובע מקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עיי"ש וכה הוכיחו המפורשים דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מה"ת מהא דפריך בש"ס פסחים דכ"ב ואימא כמים הנשפכים לע"ז עי' בשעה"מ פ"ה מאישות ובטעה"מ שם מה שכתבו בזה. אבל עכ"פ חזינן דכל סברת התוס' דבע"ז אסור אף בשלכד"א משום דלא כתיב בו אכילה ואמאי לא כתבו משום דאיתקש למת ובמת אסור אף שלא כדרכו דלא כתיב בו אכילה וכמו שהרגיש בזה בהג"ה הגרעק"א ז"ל ונשמע מדברי התוס' דלאו לגמרי איתקש וכעין דמצינו בש"ס מכות די"א לחד מ"ד להלכותיו לא איתקש ע"כ הדבר פשוט וברור דאין הכהן מוזהר על טומאה זו וז"ב

והנה כה"ג העיר מרש"י עירובין דק"ה בד"ה ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון דקרי לה עבירה עכת"ד באמת י"ל אי משום הא לא אריא דאכתי י"ל דכהן אינו עובר בלאו בטומאה זו והא דקרי לה רש"י עבירה י"ל לפי שיוכל לצמוח מזה ביטול עבודה וביטול אכילת תרומה דהוי כמו ביטול מצוה וכדמצינו בש"ס נדרים ד"ד בהא דבל תאחר דקרבנות ופריך בש"ס חטאת יולדת מה איכא למימר ומשני הא קשריא לה לאכול בקדשים ופי' הר"ן ז"ל דאכילת קדשים מצוה הוא מש"ה יש סברא דיעבור בבל תאחר עיי"ש ובאמת יש להעיר בהא דמוכח בש"ס נזיר ד"ד דנזיר נאסר ביין קידוש והבדלה ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני ובתוס' כ' הכוונה בלשון בתמי' דס"ל לאו ד"ת אבל רש"י ז"ל כ' הכוונה בלשון אדרבה דאמאי נאסר ובתוס' הקשו דהרי בפירוש גילתה התורה דחל אך באמת י"ל דזה כוונת קושית הש"ס דאי נימא דגילתה התורה דנזיר נאסר ביין קידוש והבדלה דהוי מה"ת א"כ ע"י הבאת קרבנותיו מתירו ביין מצוה א"כ שוב אמאי צריך קרא מיותר דנזיר עובר בבל תאחר ומכ"ש לשי' הפוסקים דבאמת נזיר. נאסר ביין קידוש אף דהוי מה"ת משום דאינו מפורש רק נלמד מדרשא א"כ שוב בכה"ג דפ"י הבאת קרבנותיו אתה מתירו ביין מצוה שוב דמי לחטאת יולדת דמצד הסברא עובר בבל תאחר ושוב הי' קשה למה לי קרא דנזיר עובר בבל תאחר ומיושב קושית התוספת בס"ד ודו"ק עכ"פ נשמע דביטול אכילת קדשים ותרומה הוי מניעת מצוה וכמפורש ברמב"ם סוף הלכות תרומה דחשוב כעבודה וע' בש"ס ברכות ד"ב דקאמר משעה שהעני נכנס לאכול פתו והקשו בתוס' עני גופא מתי יתפלל והעיר במהרש"א אמאי לא הקשו על גוף המתני' כהנים גופא מתי יתפללו וכ' הצל"ח דבמשנתינו י"ל דאכילת תרומה דהוי מצוה מותרת אף בזמן ק"ש עיי"ש א"כ י"ל תה כוונת רש"י ז"ל דעי"ז שגורמים טומאה לכהנים נצמח עי"ז ביטול עבודה וביטול אכילת תרומה וקדשים דמפורש בש"ס דעובר בבל תאחר עי"ז א"כ חשוב ביטול מצוה ושפיר קרי לה רשיי ז"ל בלשון עבירה אבל באמת אין הכהן מצוה על זה וז"ב

והנה כה"ג הביא ראי' דכה"ג בוודאי מוזהר על כל הטומאות מדברי המדרש תנחומא דדייק בהא דהקב"ה שוכן בתוכינו אף שכלנו טמאים ועכ"ח שאין טומאתינו טומאה ממש וכ' כה"ג הכוונה כיון דהקב"ה הוא בבחי' כה"ג וא"כ כמו דמצינו בש"ס ר"ה דט"ז דחייב אדם לטהר א"ע ברגל א"כ י"ל דכה"ג כל השנה חשוב לגבו כרגל וחילו מש"ס מו"ק די"ד ע"ב דאיבעי' בש"ס מצורע מאי שינהוג צרעתו ברגל וקאמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כה"ג והרי כה"ג דכל השנה, חשוב אצלו כרגל מדחזינן דכהן אסור להקריב באנינות רק ברגל וכה"ג מותר להקריב באנינות כל השנה ואפ"ה נוהג בו צרעת ונפשט האבעי' דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל ועיי"ש בתוס' שכ' דאי מנודה אינו נוהג נידוי ברגל ה"ה דכה"ג אינו נוהג נידוי בשום פעם א"כ ה"ה דלגבי כה"ג כל השנה אסור לטמאות א"ע עכת"ד כה"ג

הנה לכאורה יש להעיר מסנהדרין דל"ט בהאי צדוקי דשאל כי קבר למשה במה טביל והקשה התוס' היכא נטמא בקבורתו ותירצו דישראל נקראים בנים למקום וא"כ אי נימא דהקב"ה נקרא כה"ג א"כ אכתי תיקשי דהרי כה"ג אינו מטמא אף לבנו ונהי דבמהרש"א שם כ' דכיון דלא ידע איש את קבורתו חשוב כמו מת מצוה דבכה"ג אף כה"ג מותר לטמא א"ע אך מדברי התוס' לא משמע הכי ועי' ג"כ בפרשת דרכים דרוש כ"ה מ"ש לפרש הא דהקב"ה החי' מתים בשעה שהפיל נבוכדנצר לחמו"ע לכבשן האש הטעם משום דישראל נקראו בנים למקום דבלא"ה לא הי' הקב"ה מטמא להם לפי שמיקרי כהן עיי"ש וא"כ לכאורה א"נ דהקב"ה הוי כה"ג אכתי תיקשי דהרי כה"ג אסור לטמאות עצמו אף לבנו אך באמת י"ל דמתחיית המתים לק"מ עפמ"ש בתוס' ב"מ דקי"ד ע"ב בהא דהחי' אלי' את בן הצרפת אף דאלי' הוא פנחס שהי' כהן אפ"ה כיון דהי' ברור לו שיחי' הי' שרי לו לטמא א"ע משום פק"נ ע"ש ה"ה הכא י"ל כנ"ל אבל מהא דקבר הקב"ה למשה אכתי תיקשי דהא כה"ג אסור לטמאות אף לבנו אך באמת י"ל דהקב"ה הוא באמת בבחי'