מהר"ש חלק ג קג

עכ"פ יש מיעוט המצוי לאיסור ונהי דמה"ת אזלינן בתר רוב אף נגד מיעוט המצוי ומצינו בש"ס בדמאי הקילו ועיין תוס' יבמות דקי"ד ועיין בירושלמי פ"ג דדמאי דמשמע דאף א"נ דאיסור דרבנן אסור לאכול לחולה שאב"ס כשיטת הרמ"א ביו"ד קנ"ה ובכ"מ פ"ד מיסודי התורה מ"מ דמאי מותר לאכול לחולה שאב"ס וחזינן דקיל מאיסור דרבנן מ"מ א"א לומר דבשבת הי' היתר גמור דהא יש מיעוט המצוי רק דלא גזרו לענין שבת ובמצ"ש בוודאי צריך לעשר ובפרט לשי' התיו"ט דמהני הפרשה אף למה שכבר אכל א"כ ע"י הפרשה דהשתא מתקן גם על למפרע ועיין בשעה"מ

נחזור לענינינו דלשיטת הרדב"ז גם במשאל"ס בניסת כבר ואמרנו דלא תצא מותרת להינשא גם אחר שגירשה והנה הבית שלמה הביא מדברי הפמ"ג סי' תס"ז דביצה א' נפצע ע"י חולה ומת בעלה מותרת אף לכהן דאמרינן הואיל דאישתרי בזה יפה כ' הבית שלמה דשם כל האיסור לכהן משום דנבעלה לפסול לה וכיון דהתרנו אותה לבעלה מכח ס"ס א"כ ל"ח נבעלה לפסול לה ונהי די"ל דס"ס ל"מ לענין פסול כהונה מ"מ כיון דעיקר האיסור נצמח מכח הבעל וכיון דמכח הס"ס הוחלטנו שבעלה הוא כשר א"כ ל"ח נבעלה לפסול וכעין זה הוא סברת המהרש"א חולין ד"צ בהא דהקשו בתוס' דגיד על מוקדשין חשוב מוסיף משום דנאסר לגבוה וכ' במהרש"א, דא"נ דלא חל איסור גיד א"כ חשוב מן המותר לישראל ומותר גם לגבוה וכתבתי בחי' דאף א"נ דלא כסברת הרמב"ם בנקודה הנפלאה דל"ב מוסיף דבע"כ חל מ"מ הכא דכל האיסור דלגבוה הוא רק מקרא דמשקה ישראל ע"כ צריכן לידע מקודם שנאסר להדיוט וה"נ דכוותי' אבל באמת י"ל היכי דגירשה בגט פסול מדרבנן נהי דניסת ל"ת מ"מ בגירשה חזרה לאיסורה הראשון

וראיתי להגאון מבראד שליט"א שהביא מדברי עצי ארזים מהא דש"ס יבמות דף קי"ט דשתי יבמות שכל אחת אמרה מת בעלי ונתייבמו לאחר ומתו בעליהן דשוב אסורין להינשא אף דכבר נתייבמו מקודם והי' נאמנים שמתו בעליהן מ"מ ל"מ אח"כ לענין הצרה

באמת יש לחלק דשם מה שהי' מותרים להינשא לא הי' מצד נאמנות עד רק משום חזקה אשה דייקא ומינסבא וא"כ נודע דחזקה ל"מ מאחד לחבירו כמ"ש התוס' כתובות ע"ו ועיין ר"ן גיטין דס"ד ואף דקיי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה שם כל האיסור דבתה נצמח מכח דאמה נבעלה לפסול וא"כ כיון שמתירן את אמה ומחליטן שלא נבעלה לפסול ממילא בתה מותרת וכסברא שכ' לעיל להבין דברי הפמ"ג סי' תס"ז אבל הכא. דכל אחת אסורה משום זיקה שע"י הבעל וא"כ שפיר אמרינן נהי' דהי' מותרין להתיבם מצד חזקה דדייקא ומינסבא אבל במת מי שנתייבמו לו שפיר אסורין דשמא יבם שניהם קיימים וכיון שבמקום יבם נשאר איסור מצד הבעל שוב ל"מ חזקה מאחד לחבירו וכיון שמצד עדות פסולין זה לזה לפי ששונאת זו את זו ונהי דכבר התרנו להם להינשא משום חזקת דייקא ושפיר ל"מ חזקה מזו לזו ועפי"ז י"ל בהא דר' אלעזר אומר כיון דכבר הותרצו להתייבם שפיר מותרין עפ"י מה שביארתי בספרי ח"ב סי' י"ג באריכות דר' אלעזר ס"ל דמיתת הבעל מתיר לגמרי ורק דיבם מטיל עלה איסור חדש ות"ק ס"ל דהיא איסור מצד אישות של הבעל ולפ"ז ר"א לשיטתו יש ס' על התחלת האיסור ושפיר כיון דהתרנו להתייבם נהי דהיא רק מצד דייקא ומינסבא וי"ל דל"מ חזקה מאחד לחבירו מ"מ מ"ס א"א להטיל עלה שם איסור דשמא באמת מת היבם אבל רבנן י"ל דס"ל דבמקום יבם נשאר איסור מכח הבעל ושייך לומר מחזיקינן מאיסור לאיסור כמ"ש במהרי"ט א"כ שפיר י"ל דלא מהני חזקת דייקא של אחד לחבירו כיון דהוי נגד ח"א וז"ב עכ"פ לפי"ז י"ל דבמשאל"ס כיון דהוי רק מיעוטא דמעוטא שפיר היכי דניסת חשוב היתר גמור ושפיר אף בגירשה מותרת להינשא לאחר אבל בפסול בגט ובפרט בכמה חששות בענין הגט דגם בניסת אפ"ה א"א לומר דהוי היתר גמור דהא קיי"ל דאם הבעל רוצה לגרשה ה"ז משובח רק דאין הב"ד מחויבין לכופו לגרשה עכ"פ י"ל בכבר גירשה כיון דאמרינן דהמגרשה הי' משובח היאך נתיר לו להינשא ה ועי' כתובות כ"ד בפלוגתא דר' מנחם בר' יוסי בתו"ת דנחלקו בסברת רמבנ"י ה"ג ור"א ברודא והח"ץ דכ' הח"ץ דרמנב"י ל"ל סברת דייקא ורק בניסת כבר אף דיש ריעותא על התחלת הנישואין מ"מ ליכא ח"א עיי"ש בפנ"י

והנה יש קצת ראי' מהא דיו"ד סימן קפ"ז לענין רדמ"ת דהפילה חררה דל"מ ואפ"ה אין מוציאין אותה מבעלה מ"מ כ' בט"ז דבגירשה אסורה ומוכח לכאורה דאף דלא הי' צריך לגרשה והיינו מתירין לבעלה אפ"ה בגירשה שוב הוי כלכתחילה ואסורה אך באמת בש"ך שם משמע דהכוונה רק אם גירשה מקודם שהפילה חררה וא"כ בשעה שנולד הס' אם הועיל הרפואה כבר אין לה בעל אז אין מתירן להינשא לבעל אבל משמע דאם בשעת שהפילה חררה ישבה תחת בעלה ופסקנו דא"צ לגרשה אף בגירשה מתירן להינשא ונשמע לכאורה כשיטת הרדב"ז

אך באמת י"ל דוקא שם ברדמ"ת דלשיטת רוב הפוסקי' אינו רק איסור דרבנן וגם יש בזה ס' שמא הוא מן הצדדין ואף דרוב דמים מן המקור מ"מ כיון דרוב נשים אינן רואין מחמת תשמיש יש הוכחה שהוא מן הצדדין כמ"ש בשו"ת טור האבן ובהגה"ה אמ"ב ונהי דאנו מחמירן בס' אחד אבל עכ"פ אחר שהפילה חררה הוי עכ"פ ס"ס להיתר שמא מן הצדדין ושמא נתרפא וכיון שכבר הוחלטנו להתיר שלא להוציאה מתחת בעלה וסמכו על הס"ס בדרבנן לכך מתירן אף בגירשה אבל הכא דנוגע הס' לאיסור תורה היינו לאיסור א"א נהי דהגט הועיל מה"ת מ"מ כיון דיש עליו וודאי פסול דרבנן נהי דאם ניסת לא תצא מ"מ עכ"פ גם בעודה תחת בעלה לא הי' בהיתר גמור דהא הבעל אם מגרשה ה"ז משובח שוב שפיר י"ל בגירשה אין להתירה לינשא היכי דיש וודאי פסול דרבנן בהגט ובפרט דגירש' קודם שנתברר דהי' מותר לו לדור עמה ול"ש לומר דמחזי מילי דרבנן כחוכא דהא עדן לא הותרנו אותה ויש לפלפל בזה עפ"י דברי הט"ז סי' י"ח לענין נאבד הסכין דחשוב בכלל יצא בהיתר כיון דאם הי' שואל הדין היינו מתירין לו לאכול חשוב יצא בהיתר אף דעדן לא שאל אך באמת יש לחלק דשם בשעה שנאבד הי' היתר גמור דאם אין הסכין לפנינו מוקמינן בחזקת היתר א"כ הוי כיצא בהיתר אבל הכא גם מקודם ידענו דיש בזה כמה חששות לאיסור רק דהי' ספק אם הדין דתצא או לית וכיון דקודם שנפסק הדין גירשה י"ל דלכ"ע אסורה להנשא כללו של דבר דקשה הדבר להתיר להינשא לכתחילה זולת אם נתברר דהחזיקה שמה באמעריקא לשם חי' רוזא ועיין שו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ"א דשם רוזי ורוזא אחד הוא ודעתו שם להקדים שם ראזא לשם רחל ואם נתפרסם שמה חי' רוזא ונקראת עכ"פ בפי איזה אנשי' או נשים בשם זה אז יש להקל הואיל שהוא עיגון גדול אבל אם לא הגידה לשום אדם משם חי' רוזא אין זה דומה לדבר השב יעקב דשם הי' שמו מעריסה נטע י"ל ע"י פרסמו לפני הב"ד נתעורר שמו הראשון