מהר"ש חלק ב צו

יש חשש בדדמי מ"מ סגי סימן אמצעי ולכאורה י"ל הסברא דל"מ א"נ דחשש בדדמי הוא רק מדרבנן וכפי פירוש הריטב"א בהא דבעי הש"ס בע"א במלחמה דהיינו באמת ע"א נאמן בעדות מה"ת משום דלהתיר ל"ש דש"ב כמ"ש בתוס' יבמות דפ"ח וע"א נאמן נגד ח"א או כמ"ש הספרי מקרא דלא יקום אבל קם לעדות אשה או כשאר הסברות ורק חז"ל הי' להם להחמיר אי לאו משום טעם דדייקא וא"כ הכא דשייך הסברא דבדדמי יש לחז"ל להחמיר וא"כ לענין החשש דרבנן מהני סימן אמצעי כמ"ש הנוב"י וכמ"פ דלענין איד"ר מהני סימן אמצעי ואף א"נ דחשש בדדמי הוא מה"ת וי"ל הסברא דבאמת בדש"ב אין ע"א נאמן רק הסברא כמ"ש הרמב"ם דהיכי שיש בירור הדברים בלי דברי העדים ל"צ תו"ע וכיון דעכ"פ יש ס' שמא אומר בדדמי א"כ עכ"פ ל"ח בירור ושוב ע"א ל"מ בדש"ב א"כ שוב י"ל דלא יועיל סימן אמצעי

אך באמת דעת הנוב"י דאף באיסור ד"ת מ"מ היכי דעכ"פ איתרע ח"א ד"ת מהני סימנים ובאמת עפ"ז י"ל דנהי דיש חשש בדדמי ול"ח בירור מ"מ גם ע"א נגד דש"ב נהי, דל"מ מ"מ עכ"פ חשיב איתרע ח"א ושוב י"ל דמהני סימנים ובאמת בגוף דברי הנוב"י שכ' דהיכי דאיתרע החזקה מהני סימנים באמת כבר העירותי בספרי ח"א סי' מ"ט מש"ס יבמות בהא דתנן במתני' דסימן ל"מ ופריך מהא דמצאו קשור דמשמע דמהני סימן ושמא מיירי היכי דזיכה גט במקום יבם דבכה"ג הוי ס' מגורשת תיכף בקבלת השליח את הגט וא"כ עכ"פ הוי ס' מגורשת ומהני סימן כיון דעכ"פ הוי ני' ס' א"א תיכף בקבלת השליח את הגט ונשמע לכאורה דבס' ד"ת אף היכי דאיתרע החזקה ל"מ סימנים והגם שי"ל דזה תלוי בזה א"נ דקיי"ל באמת סימנים דרבנן אז אף א"נ דלענין איד"ר מהני סימנים אבל היכי שאכתי יש ס' איסור ד"ת ועכ"פ לא נתקלקל הח"א לגמרי ל"מ סימן אבל לשיטת הרמב"ם דפסק באמת סימן ד"ת ורק מפני חומר א"א החמירו וכמ"ש התוס' דבאיסור א"א החמירו לחוש למיעוט כמי במשאל"ס עיי"ש קידושין ד"נ דחששו אף למיעוט מקדשי והדר מסבלי א"כ י"ל היכי שכבר איתרע הח"א ועכ"פ ל"ח עון מיתה שוב מהני סימן אך עכ"פ אי חשש בדדמי לא הוי רק מדרבנו שפיר מהני סימן אמצעי

אך באמת אנן מחמירין דאף למי שלא ראה הטביעה אפ"ה בעי חזי לאלתר ומהני אף בלי סימן נחזור לדידן דהעד העיד שראה תיכף והכירו בפדחתו והנה באמת בש"ס בכורות משמע לחד לישנא דמה"ת סגי בהכרה בפדחת לחוד ורק בתחילת עדות החמירו חז"ל והכוונה י"ל עפמ"ש המהרח"ש בהא דמפורש בש"ס שני טעמים על נאמנות ע"א בעגונה א' משום דעד"ל ב' משום עגונה אקילי רבנן דבאמת י"ל בהא דבדש"ב בעי שני עדים יש שני טעמים א' משום חשש משקר ב' דגזה"כ דבזה בעי תו"ע והנ"מ דאם יש חשש משקר ויבוא מכשול באיסור א"א בזה לא הי' כח ביד חז"ל להקל משום עגונה אך אי ליכא חשש משקר ורק דגזה"כ דבעי תו"ע בזה יוכלו חז"ל להקל א"כ זה כוונת הש"ס דמשום דעד"ל יש בירור דלא משקר ואי דגזה"כ דבעי תורת עדות מ"מ בזה שוב יוכלו חז"ל להקל משום עגונה עיי"ש הייטב

א) ובאמת עפ"ז י"ל קושית התוס' נדה ד"ב בהא דמפורש שם כל הנשים דיין שעתן וחכ"א מטמא מעל"ע וכ' בתוס' דרק לקדשים תולין אבל לבטלה דהוי חולין טהורה מטעם חזקה והקשו בתוס' דנימא דהוי ס' טומאה ברה"י וטמא אף לחולין אף היכי שיש חזקה דהא קיי"ל דבס' טומאה ברה"י ל"מ חזקה

והנלע"ד דהנה עוד הקשו בתוס' שם דמדוע הכא רק תולין והא בנגע באחד בלילה משמע דעכ"פ בלא ראה חי מבערב הוי וודאי טומאה עכ"פ בקדשים והטעם כיון דליכא חזדמע"ק ברורה אזלינן בתר חזקה דהשתא א"כ הכ"נ באשה כיון דשכיח בה דמים כאינה בדוקה דמיא א"כ יהי' טומאת וודאי וכ' בתוס' משום לבי נוקפו לא החמירו חז"ל והקשה המהר"ם דא"כ מאי הקשו התוס' דנימא שיהי' טמא מדין ס' טומאה ברה"י הא י"ל משום לבו נוקפו לא החמירו חז"ל ותירץ דבשלמא לפי"מ דס"ל דבאמת לחולין טהור רק לקדשים מחמירין א"כ ע"כ דהוי רק חומרא דרבנן דמה"ת ל"ש לחלק בין קדשים לחולין א"כ לענין סייג שפיר י"ל דמשום לבו נוקפו אוקמה אדינא אבל לפי"מ דס"ד שיהי' טמא מדינא אף לחולין מה"ת א"כ משום לבו נוקפו א"א לטהר שלא כדין עיי"ש. ובאמת מצינו כזה בש"ס יבמות דפ"ח דקאמר שם דמש"ה ע"א נאמן בעגונה משום עגונה אקילי בי' רבנן ופי' הרשב"א והריטב"א דבאמת אי לא הי' נאמנות לע"א מה"ת בעדות אשה לא הי' כח ביד חז"ל להקל משום עגונה לבוא לידי חשש מכשול באיסור א"א ורק דבאמת מה"ת ע"א נאמן בעדות אשה מדרשא דספרי ורק אי לאו משום עגונה הי' חז"ל מחמירין שלא לסמוך על ע"א כמו שהחמירו במשאל"ס ורק משום עגונה אוקמה אד"ת

ובאמת בש"ס נדה די"ב בעיא הש"ס אשה מה שתבדוק א"ע כדי לחייב את בעלה חטאת וקאמר לא תבדוק משום לבו נוקפו שם הוא ג"כ רק חשש דרבנן דעיקר בעיית הש"ס אי נסמוך אחזקה במקום שאפשר לברר וזה הוא רק מדרבנן דלא סמכינן ארובא וחזקה היכי דאפשר לברר כמ"ש בספר גינת וורדים וע' תוס' פסחים ד"ד א"כ שפיר משום לבו נוקפו אוקמא אד"ת אך באמת דעת התוס' יבמות שם וכן הבין הריב"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל דנאמנות ע"א הוא רק דרבנן ומוכח דיוכלו חז"ל להקל משום עגונה אף נגד ד"ת. אך לדברי המהרח"ש הנ"ל יצא דדוקא היכי דיש באמת חשש מכשול באיסור א"א אז לא יוכלו להקל משום עגונה אבל היכי דידעינן שמת נהי דגזה"כ דבעי תו"ע בזה שוב מהני