מהר"ש חלק ב צד

אף ביטול בידים אינו רק איד"ר ושוב יש חילוק בין עושה פעולת הביטול או בא אח"כ דהוי רק גרמא ושוב אף בכה"ג מותר לכתחילה ומיושב קושית התוס' בס"ד

ועפ"ז דבאיסור עשה בוודאי דאין איסור לבטל מה"ת רק מדרבנן א"כ בח"ש פשיטא דליכא איסור לבטל מה"ת ומיושב דברי רש"י בהא דנקט ויליף לה מכל חלב. ולפ"ז א"ש דא"נ דעיקר דין דאסור לבטל שמא יאכל בלי ביטול א"כ זה וודאי דאין החשש שמא יאכל במזיד כמ"ש המפורשים ורק החשש שמא יאכל בשוגג א"כ לטעם הח"צ דאיסור ח"ש הוא מטעם אחשביה וידוע מ"ש הריטב"א בשם הרמ"ה דבשוגג ל"ש אחשבוה ומש"ה כ' הישי"ע דבח"ש בשוגג ליכא איסור כלל וא"כ שוב בח"ש מותר לבטל א"נ דעיקר החשש שמא אתי למיכל מיני' והכא בשוגג לא יהי' שום איסור בח"ש אך כבר נודע דברי הרדב"ז דבחלב אף ח"ש עי"ת נמי אסור מה"ת דהכא שיש קרא מיותר א"צ לומר מטעם אחשבוה וא"כ שוב יש לחוש שמא אתי למיכל מיני' וא"ש דברי רש"י בס"ד

יג) עוד י"ל בישוב דברי רש"י הנ"ל דכבר כ' הפמ"ג דאיסור דח"ש הוא מדין סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז ומש"ה כ' המאירי דבנשבע שלא יאכל ח"ש חל שבועה ול"ח מושבע ועומד דבנשבע שלא יאכל גילה בדעתו שאין רצונו לאכול שוב ליכא איסור וא"כ י"ל באם מערב ח"ש איסור ומבטלו א"כ חזינן דאדרבה אין רצונו לאוכלו בלי ביטול א"כ שוב ל"ש החשש שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז דהא גם זה ח"ז אינו אוכלו בלי ביטול ושוב הח"ש אינו איסור כלל ול"ש לומר אין מבטלין אך בחלב שיש קרא מיותר א"כ הוי הח"ש עצם איסור ושוב שייך החשש דאין מבטלין וא"ש דברי רש"י ז"ל בס"ד

ועפ"ז א"ש הא דקאמר בש"ס לא תזלזל בשיעורא דרבנן וכי לא ידע דח"ש אסור מה"ת אך בתחילה הי' סובר דאין חילוק בין ח"ש חלב לשאר ח"ש כמ"ש בתוס' יומא דע"ד דבאמת מחלב ילפינן לכה"ת ועיי"ש בר"נ וכיון דבכה"ת ח"ש אינו עצם איסור ה"ה בחלב א"כ בשוגג לירא איסור בח"ש חלב וא"נ דאיד"ר מותר לבטל והטעם דבאיד"ר ליכא איסור בשוגג א"כ ה"ה בח"ש יהי' מותר לבטל וע"כ דגם איד"ר אסור לבטל והא דקאמר ועוד ס"ל דיש חילוק בין ח"ש חלב לבעלמא וא"ש מה שדייקו התוס' ביצה ד"ד דגם איד"ר אסור לבטל מש"ס הלז וקשה הא הכא באמת הוי לי' איסור ד"ת וכבר הרגיש בזה הצל"ח

אך עפ"ז א"ש דהתוס' סמכו אסוגיא דיומא דפריך לר"ל מכל חלב מכלל דר"י ס"ל דכה"ת נלמוד מחלב וא"כ אין חילוק בין ח"ש חלב לבעלמא וא"כ בכולהו הוי הטעם משום אחשבוה או מחשש שמא יאכל בכא"פ וא"כ בכה"ג שאינו אוכלו רק ע"י ביטול א"כ ליכא חשש שמא יאכל בכא"פ ושוב ליכא איסור ד"ת ומדחזינן דאפ"ה אסור נשמע דגם איד"ר אסור לבטל ואיד"ר יש בח"ש אף בלי הטעס דאחשביה ובלי הטעם דח"ל כמו לר"ל כמ"ש בדג"מ סי' תמ"ב ובזה א"ש נמי מה דלשיטת התוס' ללוי שרי אף לכתחילה וכ' המהרש"א דהא דנקט לשון דיעבד להודיעך כח רב דאסור והקשו דלינקוט רבותא דלוי דכח דהיתרא עדיף ועפ"ז א"ש דכיון דעכ"פ נשמע דלוי מתיר בדיעבד רק דניחוש שמא אוסר לכתחילה דהייינו דיש משהו ויש איסור לבטל לכתחילה וא"כ כיון דלשיטת רוב הפוסקים הך דאין מבטלין הוא רק מדרבנן שיב הוי לי' סד"ר וא"כ אף אי לא ישמיענו בפירוש דמותר לכתחילה מ"מ מס' נתיר אף לכתחילה דהו לי' סד"ר וכמ"ש הצל"ח ביצה ד"ב דבדרבנן ל"צ להשמיענו כחא דהיתרא וז"ב בס"ד

אך באמת הקשו על המרדכי דהא גם בשיעור שלם בליכא ס' לא משכחת שיאכל האיסור כא"פ אפ"ה אסור לבטלו וע' בח"ס סי' פ"ה שכ' דבשיעור שלם שהי' בפ"א שם איסור עליו בעצם אז אף כשבא לתערובות ועתה א"א לבוא לידי צירוף אפ"ה פשיטא דאסור ורק בח"ש הי' הו"א דכיון דגם קודם התערובות לא הי' עליו רק איסור ד"ה מטעם דח"ל וכיון שנתערב נימא דאמ"ל שלא הי' עומד צירוף ושוב ממילא לא חל עליו איסור קמ"ל דגם בזה ח"ש אסור מה"ת ובאמת בזה דעת הרדב"ז דרק בחלב אסור בכה"ג וע' בספר מחנה לוי אבל בשאר איסורין אמ"ל שלא הי' עומד לצירוף ומעולם לא חל עליו איסור ד"ת וי"ל עוד לשיטת המאירי דאיסור דח"ש הוא מטעם סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז ושוב היכי שא"א לבוא לידי צירוף שוב אמ"ל דלא הי' בו איסור ד"ת אבל בהי' בו שיעור קודם התערובות וחל עליו איסור עצמו אף דע"י התערובות א"א לבוא לידי צירוף מלקות מ"מ עכ"פ איסור תורה שיש בו בעצם לא פקע ודוקא במבשא"מ לשיטת הרמב"ם דטע"כ לאו ד"ת אז בליכא בהתערובות כבכא"פ אף איסור ד"ת ליכא דבטל מה"ת אבל במב"מ דל"ב אף דהיתר לא נעשה איסור אבל כיון דהאיסור ל"ב שוב שפיר לא פקע איסורו וע' בחוו"ד סי' ק"ד שכ' דהיכי דהאיסור נעשה היתר וההיתר לא נעשה איסור אז בעי שיעור ללקות דח"ש עי"ת מותר אבל הכא דבגוף האיסור יש כזית נהי דהשתא א"א לבוא לידי צירוף מ"מ שם גוף האיסור לא פקע ובפרט דגם ח"ש עי"ת אסור לדעת הרא"ש וע' במהרש"א פסחים דמ"ד וז"ב

ומה שהעיר כת"ה די"ל היכי שאיסור נבלע בה בהיתר א"מ ורק היתר נבלע אח"כ בהיתר אחר שהוא מינו ונרצה לומר דכיון דעכ"פ ההיתר נאסר משום דנרגש בו טעם האיסור שוב יוכל לאסור אח"כ ההיתר משום מב"מ לשיטת הסוברים דהנאסר יוכל לאסור יותר מהאוסר ורצה לומר לשיטת החוו"ד דבמקום דהיוצא מותר טע"כ מותר דלא חמיר מהיוצא וא"כ לפמ"ש הה"מ דבאיסור עשה היוצא מותר וא"כ י"ל כיון דטע"כ הוא רק בעשה וא"כ כיון דגוף