מהר"ש חלק ב נח

ל"א כיון דמשכחת רווחא חל וכיון שכך ל"ח מוסיף דהא אם לא יחול היום ממילא לא יחול גם למחר ושוב ל"ח מוסיף וכנודע מ"ש הרמב"ם בנק"ה. וע' בקצה"ח סי' ע"ג מ"ש ליישב שי' הראב"ד דס"ל במתחיל באיסור ל"א כולל והקשו מדברי הבעה"מ שדחה דברי הירושלמי מקושית הש"ס בנבילות ושחיטות והא שם מיירי במתחיל באיסור וכ' הקצה"ח דשם מיירי בשבועה דאמר בחד דיבור וא"כ במתחיל באיסור יצא לבטלה וליכא כולל אבל באיסור טבל דאף אי לא יחול היום מ"מ למחר עכ"פ חל ושוב חשיב מוסיף. וא"כ הכ"נ זה פשוט דאף אי לא יחול היום מכח איסור מוקצה דמעכב מ"מ יחול למחר ושוב חשיב מוסיף וחל אף לשי' הרמב"ם ומכ"ש לשי' הראב"ד

י) ועפ"ז י"ל קושית המפורשים שהקשו דהא חמץ חשוב מוסיף מטעם ב"י וא"כ לשי' תוס' כריתות דכ"ג דר"ש ס"ל מוסיף א"כ יחול איסור חמץ וע"ק למה לא נקט שאר מ"ד דל"ל כולל ועוד הקשו דהכא חשיב ב"א דהא אי לא הי' נתחמץ הי' פקע איסור טבל משום עדל"ת ורק ע"י שנתחמץ חל איסור טבל וא"כ חשוב ב"א

אך י"ל דנודע שי' הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' וא"כ י"ל היכי דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י ול"ח מוסיף ואף א"נ דחשיב מוסיף וחל איסור חמץ שוב יש ב"י מ"מ ל"ח מוסיף דבע"כ חל אך כ"ז לר"ש דדריש ט"ד א"כ היכי דלא חל איסור חמץ ליכא ב"י ושוב ל"ח מוסיף אבל לשאר המ"ד דלא דרשו ט"ד א"כ אף אי לא יחיל איסור חמץ מ"מ יש ב"י ושוב חשיב מוסיף והנה טבל על חמץ בשנתמרח אחר שנתחמץ דאז טבל חשיב מוסיף דמוסיף על שאר הימים אחה"פ לר"ש דס"ל דחמץ שעה"פ מותר וא"כ ל"מ לשי' הראב"ד בוודאי חשיב מוסיף ואף לשי' הר"מ מ"מ הכא באיסור הבא מאליו הוי מוסיף וא"כ שוב ל"ק קושית הרי"ם דנודע מ"ש בתוס' רי"ד דהא דב"א חל משום הי מינייהו מפקית וכ' המפורשים דאם א' הוי מוסיף למאן דס"ל מוסיף חל רק המוסיף וא"כ הכא חמץ על טבל ל"ח מוסיף לר"ש וטבל על חמץ חשיב מוסיף ושוב אף בב"א לא חל רק האיסור טבל וכ"ז לר"ש דדריש ט"ד וא"כ ב"י ל"ח מוסיף וגם ס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ טבל הוי מוסיף אבל לשאר המ"ד חמץ על טבל ג"כ הוי מוסיף א"כ נהי דל"ל מוסיף מ"מ חייל מטעם ב"א וא"ש הכל בס"ד

עכ"פ בוודאי דחל איסור טבל על מוקצה דהוי מוסיף וז"ב. ומה שהביא בשם ח"א שכ' בטעם תוס' הנ"ל דכיון דצריך לקרוא שם קדוש על התרומה וא"ה אין להם בעלים וא"ב להקדישו עכת"ד. וכת"ה כ' דבשלמא בהקדש דצריך להקנותו לרשות הקדש ולפ"ז אמרי' בא"ה דא"ב א"ב להקנהו לזולתו אולם לא כן בתרומה אף דצריך להטיל קדושה על הנתרם בדיבורו מ"מ כיון דא"צ להוציאו מרל"ר שוב לא מזיק הא דא"ב. הנה כמה תשובות בדבר א' דכבר כ' דהכא בא"ה כזו שבוודאי יהי' לו היתר למחר ומותר להשהותו עד שעת היתרו א"ה כזו בוודאי אף בשעת איסורו חשיב ברשותו

ועוד י"ל כדבריך דבשלמא התם דקודם הי' ברשותו ועתה צריך להקנותו לרשות אחר ומידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בדשא"ב אבל תרומה לפי"מ דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין וכ' הרשב"א דהוי רק כמברר חלקו של כהן וע' בקצה"ח סי' רמ"ג שכ' דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין משום דיש לו שותפות בתבואה וא"כ אינו אלא חלוקה עיי"ש א"כ ל"ש לומר בזה דדשא"ב א"י להקדיש דהא א"צ להקדישו דממילא הוא של כהן ורק דמברר חלקו וא"כ לש"ל בזה דא"י להקדישו. וחוץ לזה הא כ' הריב"ש דקדושת הגוף חל אף בדשא"ב וע' תוס' קידושין דס"ג ובפנ"י ובמקנה שם וע' בפנ"י כתובות דנ"ט וע' בקצה"ח סי' קי"ז יע' במנ"ח שהביא קושית התפ"צ בהא דנסתפקו תוס' חולין דק"מ בבהמת עהנ"ד בעבר והקדישה אי מהני כיון דלשריפה קיימא והעיר דאיך חל ההקדש הא א"ה א"ב להקדישו ותירץ דשם בשוה"נ ל"ש קדוה"ג דהא נוגח פסול להקרבה וקדושת בדה"ב לא חל בדשא"ב אבל הכא מיירי בקדוה"ג דחל אף בדשא"ב א"כ תרומה הוי קדוה"ג כמפורש בש"ס תמורה ד"ג א"כ בוודאי דחל אף בדשא"ב ועכצ"ל בדברי התוס' כפשוטו דא"ה חשיב א"ב ול"ח של כהן ובעי שיתן לכהן מידי שיהי' לכהן זכיה בו ואין החסרון מצד הנותן רק שהמקבל אין לו שום זכיה בדבר וא"כ ל"ח של כהן ול"מ וע' בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' לענין ליתן לקטן מ"כ כ' דהקטן זוכה ממילא דהוי כשלו ול"צ להקנאה דהוי כמי ירושה. וא"כ שוב כבר כ' דהכא חשוב ממונו של כהן אף בשעת איסורו כיון דוודאי יהי' שלו אחר השבת שוב הפקר ליום שבת לחוד ל"ח הפקר ושפיר מהני התרומה וא"ש

ומ"ש בשם הג' מטארני ז"ל שנסתפק אי חשיב"ס כיון דמותר אליו הא"ה מפני פק"נ שוב ברשותו להקדיש או נימא דאפ"ה א"ב להקדישו. וכתבת דזה תלוי אי פק"נ דחויה או הותרה. לענ"ד יש להעיר מש"ס פסחים ד"ז דפריך ולאח"ז איסור לא מצי לבטל והתנן הי' לו חמץ בביתו ויושב בבהמ"ד מבטלו בלבו ופריך והא יו"ט לאח"ז איסורו וקשה שמא מיירי בחשיב"ס ורפואתו בחמץ דמותר אצלו ושוב חשיב ברשותו לבטל ונשמע ע"כ דגם בחשיב"ס דמותר אצלו כל איסורין מ"מ רק בשעת אכילה אז הוי לגמרי היתר אבל קודם אכילתו שפיר חשיב א"ב. וע' במהרש"א יבמות דל"ג שכ' דכהן שנטמא מקודם כיון דטומאה הותרה בציבור אם נעשה אח"כ בע"מ אפ"ה לא חל עליו איסור טומאה כיון דבשעת טומאתו הותרה הטומאה הוי כלא נטמא והמהרש"ל משיג דנהי דהותרה בשעת עבודה מ"מ שם טומאתו עליו וע' ש"ס ביצה די"א ע"ב לענין הפותח חביתו ברגל, עיי"ש ה"ה לגבי חשיב"ס אף דמותר לאכול מ"מ שם א"ה עליו וחשוב א"ב

ועוד י"ל מקושית התפ"צ דהא משכחת להקדיש בחשיב"ס וע"כ דא"ב להקדיש דקודם אכילה