מהר"ש חלק ב נד

א"נ דמיירי בא"א בחולין ולא פליגי בדרבה א"כ שוב לא ס"ל דמוקצה ד"ת וא"כ אינו אסור בהנאה ושוב יועיל ההפרשה מיני' ובי' עכת"ד. באמת לא אבין דבריו מ"ש דאי מיירי בא"א בחולין א"כ ע"כ לא משכחת הפרשה רק מיני' ובי' לענ"ד י"ל דכמו לפי"מ דמוקמי באפשר בחולין היינו שיש ג' זיתים כרישין שנגזזו היום וח"ז כרישין שנגזזו קודם שבת והחולה סגי לו בשני זתים וא"כ מפרישין הח"ז מאתמול לתרומה והג' זתים נשארו חולין ולהחולה סגי בשני זתים מהג' ה"ה א"נ דמיירי בא"א בחולין היינו ביש לי ג' זתים שנגזזו היום ויש לו עוד זית א' מאתמול וצריך ד' זתים דאז לת"ק אין מפרישין ומאכילין אותו כל ד' זתים טבל ולב"ת מפרישין מזית של אתמול ויש ח"ז תרומה שאינו מוקצה ואוכל החולין עם הח"ז תרומה וא"כ שפיר משכחת הפרשה ממקום אחר אבל האמת יורה דרכו דגם הפרשה מיני' ובי' מועיל מטעם שכתבתי לעיל וז"ב

ב) ובעיקר פלוגתת ת"ק וב"ת נלע"ד דפליגי בסברת רש"י ותוס' יבמות דפ"ו. והנה נודע מחלוקת הרמ"א והט"ז בסי' קכ"ז אי ניקור הגיד מיקרי איתחזק איסורא דהא האיסור גופא לא ישוב להיות היתר ועל ההיתר גופא מעולם לא נקרא שם איסור ורק הוי כמפריד איסור וע' בש"ש שהאריך בזה ובט"ג גיטין ד"ב ועיי"ש בהג"ה אמ"ב וכעין זה כ' בתוס' פסחים דכ"ה לענין ערלה דהוי לא הי"ל שעה"כ עיי"ש וע' תוס' יבמות דפ"ב דבשתי קופות ל"ש לאוקמי אחזקת היתר וע' בר"ש פ"ז מתרומות ובמג"ש פסחים ד"ט א"כ י"ל א"נ דאיסור טבל הוא מפאת תרומה המעורב בו אבל אינו איסור תורה עצמו א"כ ל"ש לומר דהוי קיל משום דחזי לתקוני דהא באמת האיסור שבו א"א להיות היתר ושאר התבואה מבלעדי התרומה גם קודם הפרשה לא הי' עליו שם איסור א"כ אדרבה י"ל דקודם הפרשה חמיר כיון דאז כח התרומה שבתוכו אסור אף לכהנים א"כ עדיף טפי להאכילו אחר הפרשה דאז יש בו קולא מצד דמותר לכהנים א"כ עכ"פ קיל איסורו גם לגבי זרים אבל א"נ דאיסור טבל הוי עצם איסור א"כ שפיר אחר הפרשה שב האיסור להיות היתר ושפיר י"ל דטבל קיל כיון דאיסור זה אפשר להפקיע ע"י הפרשה דקודם הפרשה הי' על התבואה בעצם שם איסור א"כ י"ל דב"ת ס"ל כשי' רש"י דאיסור טבל משום תרומה דפתיך בי' א"כ ל"ש לומר דחזי לתקוני דהא איסור תרומה שבתוך החיטין א"א להיות היתר א"כ שוב עדיף טפי להאכילו תרומה אחר הפרשה דאז מותר עכ"פ לכהנים א"כ גם לגבי זר הוקל איסורו ולת"ק הוא. איסור עצמי א"כ שפיר נהי דאיסור זה חמיר מצד א' שאסור אף לכהנים מ"מ עכ"פ קיל לפי שאפשר לאיסור זה לחזור להיתר דקודם הפרשה הוי כולו איסור ואחר הפרשה נפקע איסורו. א"כ יצא דלדידן דס"ל כת"ק דטבל הוא איסור עצמו מש"ה חשיב קיל לפי שאיסור זה ישוב להיות היתר וז"ב ונכון: ג) והנה עפ"ז י"ל בהא דפריך בשבת פשיטא טילטול בעלמא הוא והקשו המפורשים דהא הפרשת תרומה אסור משום מתקן ונהי שי"ל דלגבי חולה דבלא"ה מותר לאכול ל"ש מתקן מ"מ לפמ"ש המפורשים לחדש דמש"ה בכלי שנטמא באה"ט חשיב תיקון אף דחזי להשתמש בדברים טמאים והטעם דנהי דל"ח תיקון מצד הגברא מ"מ חשיב תיקון מצד הכלי דנפקע ממנו שם טומאה וא"כ הכא בטבל ד"ת נהי דל"ח תיקון מצד הגברא מ"מ עכ"פ חשיב תיקון מצד החפץ דהא כל איסורין הם דחוין אצל פק"נ וא"כ עדן חשיב שם איסור וע"י הפרשה נפקע שם איסור ורק שי"ל דזה תלוי באמת בפלוגתא זו דאי איסור טבל הוא איסור עצמי א"כ ע"י הפרשה נפקע שם איסור מהחיטין גופא ושפיר חשיב תיקון מצד החפץ א"כ גם לגבי חולה חשיב תיקון אבל א"נ דהוי רק מצד תרומה דפתיך בי' א"כ זה שהוא איסור ישאר באיסורו גם אחר הפרשה ורק הוי כמפריד ושאר החיטין לא הי' מעולם שם איסור עליהם א"כ ל"ח תיקון רק מצד הגברא וא"כ בחולה דמותר לאכול ממנו שוב ל"ח מתקן. יצא דא"נ כשי' רשי' הי' מיושב קושית הכפ"ת. אך לפמ"ש דלת"ק הוי איסור עצמי א"כ שוב תיקשי דחשיב מתקן מצד החפץ לס"ד דלא ידע דמיירי בעציץ שאינו נקוב ובד"ת חשיב שם איסור על החפץ והנה עפ"ז יש להעיר בהא דנקט רש"י ריש גיטין דטבל חשיב איתחזק וכמפורש בש"ס יבמות דפ"ח דהטעם משום דבידו לתקוני הא י"ל דזה ל"ח איתחזק דהוי רק כמו ניקור הגיד דאומר שהפריד האיסור מן ההיתר וכמ"ש רש"י שם דלא איתחזק בהאי חתיכה גופא וכ' המפורשים דקאי בשי' הרמ"א וא"כ הכא דעיקר איסורו מצד תערובות תרומה א"כ לא אמר שנעשה מאיסור היתר אך לפמ"ש דלת"ק טבל הוי איסור עצמי וא"כ שוב חשיב איתחזק ועכצ"ל משום דבידו עכ"פ יש ראי' לסברא הנ"ל דאיסור טבל הוי איסור עצמי ורק י"ל ע"י איסור תרומה שבו חל איסור על כל התבואה והוי איסור עצמי ואחר הפרשה נפקע שם האיסור והוי כעין שכ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ה דבב"ח דבעודן בתערובתן חל שם איסור עצמי ואם נסחט החלב שוב נשאר היתר ומש"ה א"ש מה דבב"ח חשיב הי"ל שעה"כ אף לסברת תוס' פסחים הנ"ל לענין ערלה משום דבב"ח אם יופרד האיסור יהי' כולו היתר ועיי"ש רש"י וז"ב בס"ד

ד) והנה כת"ה הביא שי' התוס' בכורות די"ב אהא דבעי הש"ס לפטור עיסת שביעית מחלה משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה והאי אילו מיטמא מטמא בת שריפה הוא וכ' התוס' ואע"ג דיוכל להפריש מעיסה אחרת שאינו של שביעית מ"מ האי לאו בת חלה הוא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מחיוב על הפטור וה"ה הכא כיון דלא מצי לאפרושי מגופה משום דאסור בהנאה שוב ל"מ הפרשת כרישין אחרים: והנה באמת עיי"ש בריט"א שהעיר הא אף לשי' הרמב"ן דיש עשה לאכלה ולא לשריפה מ"מ עיקר מ"ע זו הוא רק בכזית אבל הכא אפשר להפריש