מהר"ש חלק ב נג

את הכרישין נמאכילין אותו וא"צ לעשר ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וכו' כי קאמר רבי במעשר ירק דרבנן אבל בעציץ שאינו נקוב מודה ע"כ סוגית הש"ס והקשה ע"ז עפ"י המבואר בש"ס פסחים דל"ג דאין תורמין מחמץ משום דכתיב תתן לו וכ' התוס' דלמ"ד חמץ אסור בהנאה פשיטא דל"מ תרומה משום דכתיב תתן ובדבר שאסור בהנאה ל"ש בי' נתינה משום דלא יהיב לי' מידי דאסור בהנאה וא"כ תיקשי הכא דכרישין הם מוקצה שנגזזו בשבת א"כ לרבה דס"ל מוקצה ד"ת א"כ לפמ"ש הפמ"ג בפתיחם להל' יו"ט די"ל דלמ"ד מוקצה ד"ת מוקצה אסור בהנאה וא"כ לא יועיל ההפרשה דהא לא יהיב לי' מידי שאסור בהנאה עכת"ק

א) והנה בסברת התוס' הנ"ל י"ל ל"מ לפמ"ש בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח סי' ר"א דנהי דחטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ זה רק להפקיע איסור טבל אבל לקיים מצוה מן המובחר בעי שו"פ וכמ"ש בתוס' רי"ד הובא במל"מ פ"ו מהל' מ"ע דלמצוה מהמובחר בעי כזית או שו"פ א"כ שפיר ל"מ נתינה בדבר שאסור בהנאה דהא לא שוה פרוטה ואף לשי' התוס' בכמה מקומות דמצינו נתינה אף בפחות משו"פ מ"מ י"ל דבאיסורי הנאה בוודאי ל"מ דפחות משו"פ נהי דל"ח הנאה וכסף לענין קידושין אבל עכ"פ שייך זכות בגוה אבל בא"ה דלא שוה מידי וחשיב הפקר כמ"ש הרשב"א והר"ן נדרים דפ"ה א"כ ל"ח נתינה א"כ ל"ח כלל של כהן ואף דבגט קיי"ל כתבו על א"ה כשר שם ל"צ כלל תורת זכיה רק נתינה לחוד כמ"ש בקצה"ח סי' ר' בהא דמהני גיטה וחצירה באין כאחד משום דל"צ תורת זכיה ומש"ה חידש בא"מ סי' ל"ה דש"ש שכתבו של"ש דפסול דכיון דבעי זכיה שוב ל"א גיטו וידו באין כאחד עיי"ש. אבל הכא דבעי עכ"פ שיהי' להכהן זכות בגוה שוב ל"מ בא"ה ונודע מ"ש הריטב"א דמש"ה א"י לקדש בא"ה אף דאפרן מותר מ"מ ל"ח יהיב לה מידי דהאפר חשיב של הפקר והרשב"א כ' דהאפר חשיב דשלב"ל וע' תוס' פסחים ד"ה שהקשו דהא אפשר להנות מגחלתו וכ' הא"מ בתשובה סי' ב' עפמ"ש הרשב"א דהאפר חשיב פנים חדשות

אך באמת לכאורה כל קושיתו לק"מ די"ל דרק בא"ה שאין להם היתר אז שפיר ל"ח של כהן דא"ה כזה אין להבעלים שוב זכות בו אבל הכא דאחר שבת יופקע א"ה שוב יהי' לו קנין בהדבר י"ל דאף בשבת ל"ח של הפקר כיון דאחר השבת יהי' לו היתר שוב א"ה כזו ל"ח הפקר אף בשעת איסורו דעכ"פ שום אדם א"א לזכות בגוה בשעת איסורו ואח"ז איסורו יחזור ממילא לרשות בעלים וע' במג"א סי' רמ"ו דהפקר ליום שבת שום אדם לא יוכל לזכות בו וע' במג"א סי' תמ"ח ורק בחמץ י"ל דקאי למ"ד חמץ שעה"פ. אסור אך באמת מוכח שם דגם למ"ד חמץ שעה"פ מותר אפ"ה ל"מ ההפרשה אך באמת י"ל שאני חמץ דיש איסור ב"י וממילא ע"כ לא יוכל לשהותו עד לאחה"פ ומש"ה ל"ח איסור שיש לו היתר נהי דאם יעבור ע"ז וישהה עד לאחה"פ יהי' שלו מ"מ כיון דרצון התורה שלא ישהה אותו א"כ חשיב של הפקר כמ"ש בתוס' ביצה די"ב דבמבשל איסור נהי דרצונו לעבור מ"מ ל"ח א"נ רק צורך קצת מיקרי ועיי"ש במהרמ"ל. והראי' שכ' המפורשים דלר"ש עשה דתשביתו אינו חידוש דאי הי' מותר לשהותו שוב הי' חשיב גל"מ ושוב הי' מיקרי שלו אבל עכ"פ כיון דיש עשה דתשביתו שוב ל"ח גל"מ ושוב ב"י חידוש הוא וע' בשא"ר סו' ע"ז ובס' ב"ט א"כ שם כיון דצריכין לבערו מן העולם בכה"ג שייך לומר כמ"ש ובפרט לר"ש כיון דבעי שריפה אמרי' כשרוף דמי ע' באה"ע סי' קכ"ד אבל הכא כיון דמותר לשהותו י"ל דגם בשעת איסורו יש לו בו קנין וחשיב נתינה ובפר שי"ל דכיין דעכ"פ יהי' לו קנין אחר השבת שפיר מעיל ההפרשה וביותר י"ל דאף א"נ דבעי שיהי' תיכף להכהן קנין בהדבר ונימא דגם איסור שיש לו היתר אפ"ה בשעת איסורו חשיב של הפקר אפ"ה י"ל כ"ז למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי אבל למ"ד כממון דמי א"כ חזינן דלכ"מ חשיב שלו א"כ מכ"ש בא"ה כזו דודאי יהי' לו היתר אח"ז ומותר לשהותו אז בוודאי דחשיב שלו אף בשעת איסורו א"כ הכא לראב"ש דמפורש שבועות דל"ב דס"ל משביע ע"א חייב והטעם דס"ל דהגל"מ כממון דמי א"כ בוודאי דמועיל ההפרשה אך לפ"ז תיקשי מהיכי נלמוד דרבי ס"ל דלא כרבה דילמא הטעם דלא יועיל ההפרשה משום דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי א"כ ממילא דחשיב הדבר של הפקר ולא יועיל ההפרשה וראב"ש לשיטתו דס"ל דהגל"מ כממון דמי וא"כ חשיב הדבר קנינו של כה ומש"ה ס"ל דלא יאכל עד שיעשר ועכצ"ל כסברא הנ"ל דאף מאן דלא ס"ל דהגל"מ כממון דמי מ"מ כ"ז דוקא היכי דבאמת הדבר אינו שלו כמי הקדש שקיבל אחריות או חמץ של עכו"ם שקע"א אז לר"ש חשיב עי"ז כאלו יש לו קנין בגוף החפץ ולרבנן ל"ח קנינו אבל הכא דבאמת הדבר שלו רק ע"י א"ה מפקע מרשותי' שפיר אמרי' דהיכי שסופו לחזור לרשותו ממילא ורק היום גורם אז אף בשעת איסורו ל"ח של הפקר וכמ"ש בתוס' יבמות דפ"ט דהיכי שסופו לחזור לרשותו ל"א הפבד"ה ה"ה הכא אין לומר דחשיב הפקר כיון דבטח יחזור לרשותו ומחו"ז לאו כמחוסר מעשה דמי ע' ש"ס נדרים דפ"ט ובר"ן שם לענין אין מתירין את הנדר עד שלא חל ולענין דשלב"ל במלמ"ל וע' שו"ת נוב"י מה"ת אה"ע סי' נ"ד שהאריך בזה ועיין באעו"ז ובברכת אברהם שכ' דלר"ש ב"י אינו חידוש לפי שעומד להנות מגחלתו ועי"ז מועיל אפי' לאח"ז איסורו דל"ח של הפקר והשתא התם דגוף הדבר מעולם לא יהי' לו שעת היתר דהא צריך לשורפו אפ"ה כיון שיוכל לצמוח לו הנאה מגחלתו שוב ל"ח של הפקר מכ"ש הכא דוודאי יהנה מגוף הדבר בוודאי דל"ח של הפקר ושפיר מועיל ההפרשה וז"ב ונכון. ומ"ש כת"ה בשם ח"א שכ' לתרץ דמיירי במפריש מכרישין אחרים שלא נגזזו בשבת ורק כ"ז אי מיירי באפשר בחולין אבל א"נ דמיירי בא"א בחולין א"כ ע"כ יהי' צריך להפריש מיני' ובי' ושוב לא יועיל ההפרשה ומיושב קושית המהרש"א ודחות דבריו דהא