מהר"ש חלק ב נא

אי בנולד ריעותא מחיים מהני חזקה דלישנא קמא ס"ל דגם בנולד ריעותא מחיים שייך ח"ה כשיטת התוס' יבמות שם וא"כ גם בבועל שייך ח"ה ושפיר באונס לא נאסרה אך לישנא בתרא ס"ל דבבועל ל"ש ח"ה ולכך יש לחוש שמא סופה ברצון ומש"ה מוכר לתרץ תירוץ אחר אך הב"ש מפרש דלישנא בתרא מודה דניחא בתירוץ קמא ורק מתרץ לרווחא דמילתא ולכאורה קשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דקדל"פ ל"מ רק לבועל וע"כ דבבועל ליכא ח"ה א"כ שוב יש לחוש שמא סופה ברצון אך באמת מפורש בש"ס סנהדרין דב"ש היתה קטנה וא"כ קטנה אינה נאסרת דחשיבה אנוסה וע' בפר"ד דרוש י"ב ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' ס"ה ובשו"ת שאי"ע. א"כ זה כוונת הש"ס התם אונס הוי היינו דקטנה אף ברצון חשיבה אנוסה א"כ באמת מטעם אונס לא הי' אפשר להתיר דהא יש ס' שמא סופה ברצון רק דבקטנה לא משכחת רצון. יצא דאי הי' הדין דקטנה שזינתה ברצון היתה נאסרת על בעלה א"כ לא הי' דוד מותר בב"ש אף שהיתה אנוסה מ"מ יש חשש שמא סופה ברצון אך כיון דבקטנה ל"ש רצון א"כ לא נאסרה על דוד

והנה כבר כתבתי דלכאורה מהא דפ"פ דנאסרה בפחותה מבת ג' נשמע לכאורה דגם קטנה נאסרה אם זינתה ברצון דאל"ה שוב יש ס"ס שמא כשהיתה קטנה אך י"ל דהתם הטעם משום ס"ס מש"א. וא"כ מהא דכתיב בקרא ומעלה בו מעל מפורש במדרש פרט לאומר מותר וא"כ זה כוונת המדרש דהי' מקום לומר דדוד הע"ה דר עם ב"ש באיסור אף שהיתה אנוסה דיש חשש שמא סופה ברצון ואף שהיתה קטנה מ"מ מכח קושית התוס' נשמע דגם קטנה נאסרה בזנות דמצד הסברא גם ס"ס מש"א חשיב ס"ס וע"כ נשמע דקטנה נאסרה בזנות א"כ מדכתיב ומעלה מעל ונדרש פרט לאומר מותר וקשה הא שוב יש ס"ס שמא באונס ושמא אומרת מותר ועכצ"ל דס"ס מש"א ל"מ וממילא גם הך ס' קטנה לא מצטרף לס"ס דהוי מש"א כמ"ש התוס' וא"כ שיב י"ל דקטנה אין נאסרה אף ברצון ושוב אין מקום לאסור ב"ש על דוד הע"ה דהיתה קטנה ולא נאסרה אף ברצון וא"ש דברי המדרש לנכון בס"ד

ג) עוד י"ל בישוב דברי המדרש דהנה כבר הבאתי די"ל באמת דבאונס אינה נאסרת על הבועל רק שיש לחוש שמא סופה ברצון ורק לבעלה דיש ח"ה אינה נאסרת מס' ותולין דיצר אלבשה אבל לבועל דליכא ח"ה יש לחוש רק דלישנא קמא ס"ל דגם לבועל שייך ח"ה ולישנא בתרא ס"ל דלבועל יש לחוש מס' ולכך משני ואבע"א וי"ל דבאמת גם ללישנא דאבע"א צריכין לתירוץ הראשון דבאמת בהא דמשני גט כריתות כותב לאשתו הקשו בתוס' דלמ"ד א"ב לא יחול הגט לכשימות והגם דכ' בתוס' גיטין דכ"ו דבדבר העומד להתברר ס"ל לר"י י"ב אך באמת יש כמה מ"ד דס"ל דגם בעומד להתברר אמרי' דא"ב אך באמת י"ל כיון דרק מס' אמרי' א"ב כמ"ש בר"ן שם ודלא כמ"ש היש"ש וע' בק"נ שם: וא"כ אי היתה הזנות ברצון לא הי' סומכין אהא דכותב לה גט דהא י"ל א"ב ולא חל הגט וא"כ שוב שייך כשם שאסורה רק כיון דבאמת היתה אנוסה רק שיש לחוש שמא סופה ברצון ולבועל דליכא ח"ה יש לחוש מס' אבל שוב הוי לי' ס"ס להתיר שמא סופה ג"כ באונס ושמא י"ב וחל הגט למפרע וא"כ נהי דלבועל ליכא ח"ה מ"מ עכ"פ מהני היתר מטעם ס"ס. אך לכאורה י"ל דאם זינתה בעודה תחת בעלה נהי שנתגלה אח"כ שהיתה מגורשת מקודם מ"מ כיון דהיא לא ידעה שהיא מגורשת א"כ נתכוונה למעול בבעלה ושוב י"ל דנאסרה לבועל אף אם באמת נתגלה דהיתה מגורשת והשתא לענין עונש מפורש בש"ס דאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה דצריכה כפרה וע' שו"ת צ"צ סי' ס"ט שכ' דאם ביצת ס"ט נתערבה אף דאח"כ חיתה התרנגולת כ"א יום ואמ"ל שהיתה כשירה אפ"ה כ"ז שלא נודע לנו ההיתר צריכין לביטול הביצה ברוב. וה"ה די"ל לענין זנות א"נ דעיקר האיסור לפי שנתכוונה למעול בבעלה א"כ שפיר כיון דבשעה שבא עלי' לא היתה יודעת שנתגרשה א"כ שוב נאסרה לבועל א"כ שוב לא היתה מותרת לדוד דהא יש חשש שמא סופה ברצון ואי דחשיב ס"ס מ"מ עכ"פ נתכוונה למעול בבעלה אך להסוברים דאומרת מותר אינה נאסרת ע"כ דעיקר איסור בזנות משום דמעלה בד' ולזה מהני אם נתגלה למפרע שהיתה מגורשת ושפיר שייך ההיתר הא דגט כותב לאשתו ונהי שי"ל א"ב מ"מ הוי ס"ס להיתר וא"כ זה כוונת המדרש דמדכתיב ומעלה בו מעל ודרשינן פרט לאומר מותר וכיון דאומרת מותר אינה נאסרת ע"כ דאינו תלוי במה שנתכוונה למעול באישה א"כ שוב שייך ההיתר מטעם ס"ס שמא היתה אנוסה ושמא חל הגט למפרע וא"ש הכל בס"ד לנכון וז"ב

יצא דלדינא בזנות באונס אם ראו כמכחול נאסרה עכ"פ לבועל ואם לאו רק כדרך המנאפים אז לא נאסרה גם לבועל אבל באמת בזנות ברצון סגי כדרך המנאפים אף לבעל וז"ב

נחזור לענין דינא דעכ"פ ע"י ראיית הבעל בדבר מכוער י"ל דלכ"ע לא נאסרה אף אם יש קדל"פ ובפרט הכא י"ל דל"ח קלא א"כ בשביל דבר מכוער לחוד אף עפ"י עדים ליכא לאוסרה אף באין לה בנים ומכ"ש ע"י ראיית הבעל דרק מצד שאחד"א אתינן עלה וא"כ י"ל בדבר מכוער דלא נאסור רק מדרבנן א"כ ל"ש שאחד"א וא"כ א"א לאוסרה עפ"י ראיית הבעל. ועוד י"ל דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ ושלא לישא ב' נשים א"כ להפקיע שיעבוד ל"ש שאחד"א וכמ"ש בר"ן נדרים ד"צ לחד תירוצא דמש"ה למ"א א"נ משום דבאמת במשועבדת ל"ש שאחד"א ורק למ"ר משום דכסיפא לה יש ראי' דאמת הדבר ולמ"א דליכא ראי' שאמת הדבר שוב הדרינן לכללא דל"מ להפקיע השיעבוד וה"ה הכא דל"ש שאחד"א ובאמת בש"ע סי' קל"ח יש ב' דיעות אי אחר חדר"ג יוכל לומר דמהימן לי' וע' בשעה"מ הלכות גירושין: