מהר"ש חלק ב רכד

רק דרבנן ושוב לענין חשש דרבנן לשי' כמ"פ מועיל סימנים אמצעים וה"ה חשש שאלה בכלים דלא מושלי דעכ"פ למ"ד סימן ד"ת מהני וא"כ חשיב עכ"פ כסי' אמצעי וא"כ בחששא דרבנן לשי' רוה"פ מועיל סימן אמצעי זה"ה דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי ובפרט דבעיקר הדבר צריכים לברר אם גם בלתי ההכרה אם היתה בחא"א גמורה או עכ"פ ס' א"א

והנה לענין מי שנטבע במשאל"ס דקי"ל אם ניסת ל"ת ידוע שיש בזה מחלוקת הפוסקים דלשי' הריב"ש אם לא שהה עד שת"נ אז אף אם ניסת תצא ולשי' כמ"פ הטעם דבזה ליכא כלל רוב למיתה הוי ס' א"א ולשי' הריב"ש באמת חשיב רוב למיתה רק הטעם דשתי חזקות עדיף מרוב ועוי"ל דעכ"פ חשיב בגדר מיעוט השכיח כמ"ש בתוס' ע"ז ד"מ דמשאל"ס חשיב מיעוט המצוי וזה סותר למ"ש התוס' בכורות ד"כ וכ' הח"ס דשם בע"ז מיירי דלא שהה וחזינן דזה חשיב מיעוט השכיח וא"כ יש לחוש לשי' הנוב"י דמיעוט המצוי בהדי חזקה חוששין מה"ת או עכ"פ מדרבנן אמרי' סמל"ח כיון דעכ"פ בלא שהה ל"ח בגדר מיעוטא דמיעוטא או די"ל דבאיסור מיתה חוששין למיעוט וכמ"ש בתוס' קדושין ד"נ לענין סבלונות עיי"ש

ג) אך בעיקר מה שהביאו הפוסקים דזה תלוי בפלוגתת דבמתני' גיטין דכ"ח מפורש דספינה שאבדה בים ניתנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכ' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל דמיירי בעדיין לא נשברה הספינה רק שאבדה כלי מנהיגי הספינה ומוכח דבנשברה אף בלא שהה עכ"פ חשיב כנטבע במשאל"ס ועכ"פ אם ניסת ל"ת ובאמת הרמב"ן כ' דמיירי שנשברה הספינה ואפ"ה הוי ס' א"א דיש חילוק בין נשברה הספינה אף במקום רחוק לטבע ושהה והנה בח"ס העיר דא"נ דבנשברה הוי ס' גמור א"כ אמאי בת ישראל לכהן נאסרה בתרומה הא שייך ח"ה דהי' לה חזקה לתרומה תחת בעלה בשלמא א"נ דהוי רוב למיתה רק מכח דשתי חזקות עדיפי מרוב או מצד סמל"ח אבל עכ"פ הוי בגדר ס' שפיר אסורה לאכול תרומה אבל א"נ דל"ח כלל בכלל רוב למיתה א"כ שוב נוקמי בח"ה לתרומה עכת"ק

והנלע"ד דהנה כבר נודע שיטת רש"י חולין דקל"ד דבאיסור כרת ומיתה ביד"ש ל"מ חזקה להיתר ואף דמפורש בש"ס דגם בתרומה מהני ח"ח של הבעל כמפורש בגיטין דכ"ח דהלך בעלה למדה"י אוכלת בתרומה בחזקת שהוא חי וגם לענין איסור א"א מהני ח"ח אך באמת י"ל דכ"ז שלא נולד שום ריעותא בח"ח שפיר הוי בכלל אחזוקי איסורא לא מחזקינן ובכה"ג קיי"ל דאף היכי דאיכא לברורי אפ"ה א"צ לברר כמ"ש בש"ך יו"ד סי' נ"ב וסי' פ"ג ובסי' קפ"ח א"כ שפיר אף באיסור מיתה מהני אבל היכי דנשברה הספינה דעכ"פ נולד ריעותא נהי דגם בזה מהני חזקה מ"מ י"ל דבכה"ג באיסור כרת ומיתה ביד"ש ל"מ חזקה וכמ"ש הג' מלייפניק ז"ל דחזקה דלא איתרע חשיב בירור ומהני אף בד"נ אבל חזקה דאיתרע נהי דילפינן מנגע דמהני מ"מ עכ"פ ל"א בירור ול"מ בד"נ ועי' בט"ג גיטין די"ז שכ' דבחזקה דאיתרע מהני ברי לי כנגד החזקה וה"ה בתרי ותרי דל"ח החזקה בירור כנודע דהא תרי כמאה שפיר מהני ברי לי כסברת הרשב"א ומהרש"א יבמות דפ"ח אבל במידי דהחזקה חשיב בירור ל"מ ברי לי עיי"ש א"כ ה"נ כיון דנשברה הספינה וחשיב ס' השקול שמא מת א"כ עכ"פ חשיב נולד ריעותא ונהי די"ל דאפ"ה גילתה רחמנא דמס' א"א להוציאה מח"ה שהי' לה לתרומה אבל עכ"פ בכה"ג שא"א לומר דהחזקה הוי בירור שוב יש לחוש באיסור מיתה ביד"ש וז"ב

ובפרט שי"ל עפמ"ש בנוב"י תניינא אה"ע סי קנ"ו דדוקא נגד איסור אמ"ה דהוי איסור בתולדה גם ג' ס' ל"מ אבל נגד חא"א דבתולדה היתה פנויה רק ע"י מעשה הקידושין נאסרה אם נולד אח"כ ג' ס' שנתבטל האיסור א"א שוב מוקמינן לה אח"פ עיי"ש א"כ ה"נ י"ל כיון דמתולדה היתה אסורה בתרומה רק ע"י הקדושין הותרה בתרומה וכיון דנולד ס' גמור שחזרה לאיסורה ע"י שנשברה הספינה ל"מ ח"ה שהי' לה בחיי בעלה דאדרבה מוקמינן אחזקה הראשונה שהיתה אסורה בתרומה עכ"פ שפיר י"ל דבנשברה הספינה הוי ס' גמור שמא נזדמן דף וקורה וניצל והוי ס' א"א גמור והנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מתרומות לענין בת ישראל שניסת לכהן ואמרה לה צרתה שמת בעלה דלשי' הרמב"ם מותרת לאכול בתרומה ובתוס' יבמות דקי"ח נסתפקו אי ר"ט מתיר דוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה ד"ת לא אף דיש להעמידה אחזקה משום דממ"נ אחת עושה איסור ולא דמי לסוטה עיי"ש באמת זה תמוה דהיכי דההיתר מטעם חזקה ל"צ להיות דומיא דסוטה כמ"ש בתוס' נזיר דנ"ג וחולין ד"ט ועי' ט"ז יו"ד סי' ק"ץ ובנקה"כ וס"ט שם ומצאתי בשו"ת בי"ש אה"ע סי' כ"ח שהרגיש בזה עכ"פ נשמע דאם עכ"פ מועילים ה' נשים למשוי לס' נאסר בתרומה א"כ מכ"ש בנשברה הספינה דנולד ריעותא שפיר ל"מ ח"ה לאכילת תרומה א' דהוי איסור מיתה ביד"ש ב' דאדרבה מוקמינן לה אח"א שהי' לה קודם הנשואין וז"ב בס"ד

עכ"פ שפיר י"ל כשיטת הרמב"ן דבנשברה הספינה וטבע ולא שהה חשיבה ס' א"א גמור ואף אם ניסת תצא ואפ"ה בת ישראל לכהן אסור בתרומה. אך באמת מ"ש הפוסקים ראי' מהא דמפרש הרמב"ם פי' אחר בהא דספינה שאבדה מוכח דס"ל דבנשברה הספינה וטבע אף אם לא שהה אפ"ה אם ניסת ל"ת ולכך מוכרח לפי' אחר עכ"ד. באמת לפע"ד י"ל דבאמת מודה הרמב"ם דבלא שהה אף בניסת תצא רק דס"ל דעכ"פ גם בלא שהה חשיב רובן למיתה כמפורש בש"ס ב"ב דקנ"ג ורק דעכ"פ כיון דבלא שהה חשיב מיעוט גמור א"כ באיסור מיתה חוששין למיעוט אף בדיעבד ודוקא במשאל"ס ושהה אז הוי בגדר מיעוט דל"ש ואף באיסור מיתה ל"ח לה רק לכתחלה אבל בלא שהה דהוי מיעוט גמור