מהר"ש חלק ב רי

דבא"ר א"ע הלוה אף בלפ"ע כמו דלא החמירו שיעבור בלא תשיך א"כ ע"כ דמתני' מיירי בריבית ד"ת ונשמע דהלוה א"ע רק מדרבנן אבל עכ"פ נשמע לשי' הסוברים דבריבית דרבנן א"ע הלוה אף בלפ"ע ע"כ דגם בריבית ד"ת לא נפסל רק מדרבנן וא"נ דבריבית דרבנן עובר ע"כ דעכ"פ בשעת הלוואה לא עבר רק בלפ"ע גרידא ובזה בוודאי אינו נפסל רק מדרבנן דזה בוודאי אינו ידוע ללוה וא"כ נשמע דהכא בלא לקח עדיין הריבית בוודאי דלא נפסל הלוה מה"ת דא"נ דהלוה נפסל מה"ת ע"כ דהכא לא עבר עדן רק משום לפ"ע ובזה לא נפסל עד מה"ת דמשום לאו דלפ"ע בוודאי דלא נפסל מה"ת הגם דלכאורה יש ראי' להיפך מדנדחקו המפורשים דמתני' מיירי בא"ר מדקתני להו בכלל פסולי דרבנן ולהנ"ל הי' אפ"ל דמיירי בריבית ד"ת ורק בלא לקח דאז הלוה אינו פסול רק מדרבנן ולמה נדחקו לומר דמיירי בא"ר

אך באמת אכתי י"ל כסברתי רק דמשמע להו דגם המלוה הוי רק בכלל פסולי דרבנן מש"ה נדחקו לתרץ דמיירי בא"ר וז"ב. יצא די"ל דבכה"ג לא נפסל רק מדרבנן ממ"נ לשי' הנמ"י והרשב"א לא נפסל אפי' בכבר נתן רק מדרבנן ולשי' התוס' עכ"פ בלא נתן לא עבר רק משום לפ"ע ובזה בוודאי דלא נפסל מה"ת וא"כ א"נ דלא הוי רק פסול דרבנן א"כ יפה כי כת"ה דהדין אם ניסת ל"ת כמ"ש בנה"מ סי' ל"ו וגם יפה כ' כת"ה א"נ דאיני פסול רק מדרבנן א"כ יש לצדד מצד דלא הוי הכרזה והביא דברי המהרי"ט דבפסול דרבנן מחמת עבירה ד"ת ל"צ הכרזה וכת"ה העיר מדברי הש"ס דקאמר כולן צריכין הכרזה ופירש"י הנך דמתני' ולשי' התוס' והנמ"י מיירי בריבית ד"ת ונשמע דגם בפסול דרבנן מחמת עבירה ד"ת צריך הכרזה עכת"ד. לפלא על כת"ה דלא עיין במ"ל שכ' דמהרי"ט ל"ק רק היכי דבאמת יודע שעובר איסור ד"ת ורק אפ"ה לא נפסל מה"ת משום דהוי עבירה שאין בו מלקות בזה י"ל דל"צ הכרזה אבל היכי דהפסול משום דלא משמע לי' איסורא בזה בעי הכרזה וא"כ רק לענין העדים דלגבייהו ליכא חימוד ממון א"כ לא נפסלו מה"ת משום דהוי לאו שאב"מ בזה י"ל דל"צ הכרזה אבל לענין הלוה א"נ דלא פסול רק מדרבנן ע"כ משום דלא משמע לי' איסור דהא לגבי הלוה חשיב חימוד ממון א"כ בוודאי דצריך הכרזה ואין כאן סתירה אשיטת מהרי"ט ושוב א"נ דלא נפסל רק מדרבנן בעי הכרזה אך יש לחוש לשי' הנמ"י דהיכי דליכא חששא דפסידא דלקוחות כמו לענין איסור ובפרט בעבר עבירה ד"ת אף דלא משמע לי' אפ"ה עכ"פ לענין מילתא דאיסורא ל"צ הכרזה אך באמת מדהביאו דין דהנמ"י בסתם דלאותו עדות ל"צ הכרזה מכלל דס"ל עיקר כתירוץ של הנמ"י נשמע דא"נ כשיטת הסוברים דהלוה אינו נפסל רק מדרבנן ועכ"פ בשלא נתן דאז לשי' הרא"ש עדן לא עבר ואף דעבר אלפ"ע מ"מ בזה בוודאי לא נפסל רק מדרבנן ושוב י"ל דבעי הכרזה דהיכי דנפסל רק מדרבנן משום דלא משמע לי' בעי הכרזה אף לשי' מהרי"ט ואף א"נ דלענין איסור ל"צ הכרזה אפ"ה עכ"פ בניסת ל"ת. גם יפה צידד כת"ה משום שיש הרבה עדים כשרים שראו מסירת הגט ומדיעבד סגי בלי ע"ח כמפורש בסי' קל"ג ואי דיש חשש מטעם מזויף מתוכו י"ל בפסול דרבנן ל"ש מזויף מתוכו דעיקר הטעם שמא אתי למיסמך בע"ח לחוד והיכי דלא הוי רק פסול דרבנן הוי גזלג"ז ואף דהפסול הי' ג"כ מהע"מ וא"כ י"ל נמצא קא"פ עדותן בטילה מ"מ דעת הב"י בתשובה דבפסול דרבנן ל"א נמצא קא"פ עדותן בטל וע' שו"ת נוב"י מה"ת אה"ע ס' ע"ו שצירף דעה זו אך לפענ"ד י"ל דאף א"נ דהלוה נפסל מיד מה"ת אף קודם שנתן מטעם לפ"ע ושוב י"ל דיש פסול צד מזויף מתוכו ונהי שי"ל דבזה לא הו"ל רק פסול דרבנן וניסת ל"ת אבל עכ"פ יש חשש מחמת שהי' גם מהע"מ ושייך הסברא דנמצא קא"פ עדותן בטלה עכ"ז יש כמה צדדים חדא שיטת הרא"ש דבראיה לחוד לא מיפסלי הכשרים רק בעי הגדה בב"ד והכא לא הי' הגדה בב"ד אף שחתם עצמו על הגט מ"מ לשי' הסמ"ע בחתם פסול בשטר אף בראה ביחד עם הכשר מ"מ העדות בע"פ לא נפסל ואף דעדות בשטר הוי כהגדה מ"מ זה דוקא היכי דמועיל השטר אבל היכי דל"מ הו"ל חספא בעלמא ולא מבעיא לשי' הרמב"ם דעדות שבשטר הו"ל רק מדרבנן משום נעילת דלת א"כ לגבי הפסול ל"ש נ"ד ואף לדידן דמועיל מה"ת מ"מ זה רק היכי דמועיל ואף לשי' הש"ך דזה חשיב כהגדה מ"מ זה לענין שט"ח דהעדות שבשטר עם העדות בע"פ הוא ענין א' שמעידין על ההלוואה אבל הכא ע"מ הוא ענין אחר א"כ לענין זה ל"ה הגדה הגם דבאמת בעדי גו"ק יש חשש אף לשי' הרא"ש כמ"ש הריטב"א דבשלמא בדבר דל"צ עדות על גוף המעשה רק לברר אז י"ל דלא חל עליו שם עדות קודם שהגיד בב"ד אבל הכא דבעי עדות על עצם המעשה שפיר חל עליהם שם עדות מיד בשעת ראיה ועי' קצה"ח ריש סי' ל"ו אך שיטת תוס' והרא"ש דגם בגו"ק לא נתבטל עדותן ע"י ראי' וי"ל הסברא דעיקר הטעם דבעי עדים בגו"ק משום דיליף דבר דבר מממון וא"כ כמו דבממון מהני עדות כזו ה"ה בגו"ק א"א למיפסל משום דלא עדיף מדבר נלמד ובאמת הנוב"י מחליט דבגו"ק א"א למיפסל מטעם קא"פ לשי' הרא"ש דהא עכ"פ בשעת ראיה היו כשרים והי' קדושין לפני עדים כשרים וס"ל דאף כשהגידו אח"כ אפ"ה ל"א אמ"ל דנתבטל מיד בשעת ראיה וזה דלא כשיטת הנה"מ דס"ל בהגידו אח"כ נתבטל למפרע

ב) ובאמת עפ"ז י"ל בדברי הרמ"א בסי' מ"ב שכ' דאם קידש לפני שנים ונמצא א' קא"פ הו"ל כקידש בע"א והקשו דאמאי לא נקט הדין בקידש לפני ג' ונמצא קא"פ ועפ"ז ניחא דבשלמא בשנים ונמצא א' קא"פ ונשאר ע"א א"כ בע"א היכי דהבע"ד מכחישים ל"מ ורק היכי דמודים שניהם א"כ שפיר בכה"ג ל"ש הדין דנמצא קא"פ דבמודים ל"צ עדים רק לענין גוף המעשה ובשעת ראיה היו כשרים