מהר"ש חלק ב כא

מקידושין ובט"ז יו"ד סי' רל"ו ובחו"מ סי' כ"א היוצא מזה דאם אחד עבר על ל"ת מחמת אונס היי כמאן דלא עבר אבל באם אינו מקיים מ"ע מחמת אונס נהי דל"ח מבטל עשה אבל עכ"פ מקיים העשה ל"ח וכ' האחרונים שזה הוא טעם דעדל"ת דלגבי הל"ת אם עובר כדי לקיים מ"ע והוי אנוס מחמת העשה הוי כמאן דלא עבר אבל אם לא יקיים המ"ע מחמת הל"ת נהי דהוי אונס מחמת הל"ת מ"מ עכ"פ ל"ח מקיים המ"ע דאונסא כמאן דעביד ל"א עכ"ד

ובאמת עפ"ז הי' מקום לפרש דברי הרמב"ם בפ"ג מחו"מ שפסק דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי ואסור לשורפו והקשו הא באמת בפסחים ד"ה קאמר ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך וכ' בתוס' דחשיב צורך שמה שמקיים המצוה חשוב צורך וא"כ הרמב"ם דס"ל מתוך מדוע אסור לשרפו. והנה הכ"מ כ' די"ל דלא עבר בב"י רק כשאינו אנוס מלבער אבל באם הוא אנוס מלבער לא עבר בב"י קשה דא"כ היכי נשמע דר"ע ל"ל מתוך הא י"ל דל"ח צורך דהיכי דאנוס מלבער מחמת איסור יו"ט לא עבר בב"י אך עפ"י הנ"ל י"ל דלכאורה י"ל דבשלמא לענין איסור ב"י דהקפידא הוא שלא יהי' לו חמץ שפיר י"ל דבמשהה מחמת אונס א"ע אבל לענין קיום מ"ע דתשביתו דהמצוה הוא בפועל א"כ וכי אפשר לומר דאם הוא אנוס יחשב כאילו ביערו בפועל הא אכתי ל"ח כמאן דהשביתו

אך באמת י"ל דדוקא במצוה דלא משכחת רק בקיום בפועל שפיר לא משכחת ע"י אונס שיחשב כאילו קיים המצוה אבל הכא דהקפידא רק שלא יהי' לו חמץ ואם אין לו חמץ חשיב קיום מצות תשביתו וא"כ י"ל דבמשהה מחמת אונס ל"ח כיש לו חמץ

אך ידוע מ"ש האחרונים די"ל דבאין לו חמץ צריך לקנות חמץ כדי לקיים מ"ע דתשביתו א"כ שוב בזה במשהה מחמת אונס מ"מ לא יהי' כמקיים בפועל. אך באמת זה תלוי א"נ דמצות תשביתו הוא רק לחזק הלאו דב"י אז שפיר באין לו חמץ חשיב כמקיים העשה בפועל אבל א"נ דהוי מצוה מיוחדת שפיר י"ל דצריך לקנות חמץ. וכבר כ' המפורשים דלמ"ד אבחא"ש הוי עשה מיוחדת וצריך לקנות חמץ ביו"ט אבל אי השבתה בכ"ד שוב א"צ לקנות חמץ. וא"כ א"ש באמת לר"ע דס"ל אבחא"ש וע"כ דהוא מצוה מיוחדת וצריך לקנות חמץ וממילא אף אם ישהה החמץ מחמת אונס היינו מחמת עבירת הל"ת דיו"ט אפ"ה לא יהי' חשיב כקיים מצות תשביתו וא"כ שפיר חשיב צורך וא"כ אי הי' ס"ל לר"ע מתוך הי' מתיר לשרפו ביו"ט. אבל הרמב"ם דפסק השבתה בכ"ד וא"כ א"צ לקנות חמץ וא"כ אם משהה מחמת אונס חשיב כאין נו חמץ ושפיר אף למאן דס"ל מתוך מ"מ אסור לשרפו דל"ח צורך דאם משהה מחמת אונס א"ע וא"ש הכל בס"ד

נחזור להנ"ל די"ל דטעם דעדל"ת דלגבי הל"ת אם עובר מחמת אונס המ"ע הוי כמאן דלא עבר ולענין העשה לא יהי' כמאן דעביד. אך כ"ז לר"י אבל לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד ע"כ דטעם ש"צ עדל"ת מגזה"כ וא"כ לכאורה י"ל דנ"מ לענין עדל"ת שיב"כ דאי נימא דהטעם דעדל"ת משום דאונסא כמאן עביד לא וא"כ י"ל דגם בל"ת שיב"כ דוחה דעכ"פ הוי לעניין הל"ת כמאן דלא עבר אבל א"נ דאונסא כמאן דעביד א"כ ע"כ דטעם דעדל"ת מגזה"כ ושוב י"ל דאעדל"ת שיב"כ דלא נשמע רק מכלאים בציצית ושם ליכא רק ל"ת גרידא. והנה באמת הי' מקום לומר דגם למ"ד אונסא כמאן דעביד ל"א אפ"ה אי נימא דטעם דעדל"ת הוא משום טעם זה זה יהי' תלוי אי דרשינן ט"ד אבל אי לא דרשינן ט"ד לקולא שוב נ"א הסברא דעדילת משום דאונסא כמאן דלא עבר וא"כ הי' מקום ליישב דברי הרמב"ם בהא דפסק דאין יוצאין במצה של טבל וקשה הא בש"ס קאמר רק משום דאאחע"א ור"ש ל"ל כולל והא הרמב"ם פסק דכולל חל. אך באמת כ' הטעם משום מה"ב רק באמת הקשו בתוס' סוכה ד"ל דאמאי ל"ק בש"ס משום מה"ב אך באמת י"ל דהש"ס קאי שם לר"ש ולדידי' דדריש ט"ד א"כ אמרי' טעם דעדל"ת משום דלענין הל"ת הוי כמאן דלא עבר אבל לענין העשה לא יהי' כאילו קיים וא"כ שוב גם ל"ת שיב"כ נדחה וא"כ שפיר ל"ש הטעם דמה"ב דהא י"ל עדל"ת אף דהוי ל"ת שיש בו מיתה ביד"ש. אבל לדידן דלא דרשינן ט"ד שוב שפיר שייך לומר משום מה"ב ול"ש עדל"ת דהוי ל"ת שיש בו מיתה ביד"ש וז"ב בס"ד

נחזור להנ"ל דלמ"ד אונסא כמאן דעביד ל"א וא"כ טעם דעדל"ת משום דלענין הל"ת הוי כאנוס א"כ עדל"ת אף בל"ת שיב"כ אבל למ"ד אונסא כמאן דעביד שוב ע"כ דטעם עדל"ת כפשוטו ושוב בל"ת שיב"כ לא דחי וא"כ לפי שיטת הר"ש מקינון הובא במהרש"ל ריש יבמות דכ"ע סוברים עדל"ת שיב"כ ורק רבא ס"ל אעדל"ת שיב"כ כמפורש שם ד"ח רבא אמר ערוה גופא ל"צ קרא. וא"כ ע"כ דאנן ס"ל הטעם דעדל"ת משום דאונסא כמאן דעביד ל"א ושפיר גם ל"ת שוב"כ נדחה. ולפ"ז נשמע דרבא דס"ל אעדל"ת שיב"כ יסבור כר"ל דאונסא הוי אף כמאן דעביד וא"כ גם אי לא יקיים העשה מחמת שאנוס מכח הל"ת יהי' חשיב כקיים העשה ורק הא דעדל"ת מגזה"כ ולכך שפיר ל"ת שיב"כ לא דחו. ונשמע דרבא ס"ל כר"ל ומיושב בזה קושית התוס' בהא דקאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר מותר להשתמש לאורה והקשה בתוס' מנ"ל דמותר להשתמש שמא הטעם רק משום דכבתה זקוק לה ושמא תכבה ולא יוכל להדליק

ועפ"ז א"ש דבאמת בשבת יהי' אנוס מלהדליק מחמת איסור שבת וא"כ א"נ דאונסא כמאן דעביד שוב בשבת יהי' חשיב כקיים המצוה וא"כ רבא לשיטתו דהוכחתי דס"ל כר"ל דאונסא כמאן דעביד א"כ לשיטתו ל"ש הטעם דכבתה זקוק לה רק אחול אבל בשבת באמת יהי' נחשב כקיים המצוה ומיושב קושית התוס' בס"ד נשמע דבשבת אי שייך לאסור למ"ד דכבתה זקוק לה תלוי א"נ דאונסא לא הוי כמאן דעביד אבל א"נ דהוי כמאן דעביד ל"ש לאסור בשבת. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרי"ף דמחול ס"ל דליכא למידק דס"ל כבתה אין זקוק לה די"ל דל"ח שמא יפשע רק שפיר יליף