מהר"ש חלק ב קצג

הדין דעיקר הטעם דאין מזהירין מן הדין הוא מטעם דשמא יש פירכא א"כ היכי שיש איסור בלא"ה יש סברא דליכא פירכא על הק"ו ושפיר מזהירין מן הדין והאריכו בזה בישוב קושית הר"ש בסוגיא דהמ"ל וע' בהג"ה ר"נ טרייביטש על הרמב"ם בהלכות עכו"ם שהאריך בזה א"כ י"ל הכ"נ נהי שכ' הפמ"ג דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מס' כ"ז בעלמא אבל הכא באמת בלא"ה יש לחייבם משום שהי' באותו נס ואף שי"ל דסברא זו ל"מ לחייב מה"ת מ"מ כיון דמועיל עכ"פ לחייבם מדרבנן א"כ כיון שיש עוד היקש רק דיש ס' שמא ההיקש לקולא לזה שוב עכ"פ מועיל הסברא דהי' באותו נס לגלות דבוודאי ההיקש הוא לחומרא וממילא יש עונש ג"כ וכסברת הה"מ הנ"ל ומיושב הכל לנכון בס"ד יז"ב למעיין היטב

ז) עוד י"ל קישיות כת"ה וגם קושית הש"ה מש"ס יבמות הנ"ל והנלע"ד דהנה עיקר סברת הפמ"ג קשה להבין דהא באמת י"ל דהוא מטעם ודאי דע"כ כונת התורה לדרוש ההיקש לחומרא דאי לקולא לא הי' כתבה התורה בסתם דהא אם כתיב סתם נחמיר מס' וע"כ דכוונת התורה לדרוש לחומרא וממילא גם עונש יש אך לשיטת הרמב"ם דס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ שוב י"ל דבאמת כוונת התורה למידרש לקולא ואפ"ה כתבה בסתם דאם יהי' לנו ס' ניקול מס' אך כבר כ' המהרי"ט דבאיקבע לכ"ע מה"ת לחומרא והדברי אמת תמה עליו דהא כ' הרמב"ם דבשרץ ונבילה לפניו ונגע באחד מהם וא"י באיזה נגע דבזה ס' ברה"ר טהור והא שיטת הרמב"ם דמש"ה ס' ברה"ר טהור לפי שכל הס' מדבריהם ונשמע דאף באיקבע אפ"ה ס' מה"ת לקולא וע' בריט"א פ"ד מבכורות ובש"ש שהאריכו בזה וכ' הדברי אמת דבאמת באיסור לאו אף באיקבע מה"ת לקולא ורק באיסור כרת למ"ד ל"צ חתיכה משני חתיכות ס"ל דבאיסור כרת ספק מה"ת לחומרא ומ"ד בעי חתיכה משני חתיכות ס"ל דבעי כרת ואיקבע עיי"ש א"כ י"ל דהפמ"ג שפיר כ' דאין לענוש במידי שיש ס' אם ההיקש לחומרא די"ל דכוונת התורה הי' להקל ואי דלמה כתבה התורה בסתם הא נחמיר מס' ז"א דלשי' הרמב"ם דס"ל בעי חתיכה משני חתיכות א"כ אף באיסור כרת ומיתה אפ"ה ס' מה"ת לקולא א"כ שפיר אף אם כתוב בסתם ג"כ מקילין בס' ושוב י"ל דכוונת התורה למידרש לקולא ונהי דעכ"פ מדרבנן נחמיר כמו בכל ס' ד"ת אבל עכ"פ א"א לענוש על זה כיון דעכ"פ כוונת התורה למידרש לקולא אבל הכא בפסחים דמ"ג דקאי הש"ס לר"א דאיהו קא יליף מכל לחייב נשים וא"כ יפה הקשה בתוס' דלחומרא מקשינן דר"א לשיטתו בכריתות די"ח דס"ל ל"צ חתיכה משני חתיכות א"כ לדידי' באיסור כרת ס' מה"ת לחומרא א"כ פשיטא דאם יש לנו ס' אם נשים מחויבין בל"ת דחמץ דצריכין להחמיר מס' דס' מה"ת לחומרא וא"כ ע"כ מדכתבה התורה ההיקש בסתם ע"כ דכוונת התורה הי' למידרש לחומרא דאי כוונת התורה להקל לא הי' כתבה בסתם דהא נחמיר מס' וע"כ דכוונת התורה למידרש לחומרא וממילא גם עונש איכא ומיושב קושיתו לנכון בס"ד וממילא מיושב ג"כ קושיות הש"ה דהנה כבר כ' בתוס' כתובות דכ"ב דאף למ"ד בעי חתיכה משני חתיכות אפ"ה יש א"ח לפי שעכ"פ היתה בחא"א וחשיב עכ"פ כאיקבע א"כ הכ"נ עכ"פ עריות הללו הי' עליהם שם איסור קודם שחל מצות יבום ורק הס' אי מ"ע דיבום דוחה האיסור בכה"ג עכ"פ חשיב כאיקבע וס' מה"ת לחומרא דבאיסור כרת ואיקבע לכ"ע ס' מה"ת לחומרא א"כ ע"כ מדכתבה התורה סתם ההיקש דעריות להדדי נהי שיש ס' שמא הוקש לאשת אח להקל במקום יבום מ"מ יש הוכחה דכוונת התורה למידרש לחומרא דאי לקולא לא הי' כתבה התורה בסתם דהא אם יהי' לנו ס' בכוונת התורה לא נוכל להקל מס' דס' מצות יבום אינו דוחה וודאי איסור ערוה ושוב ע"כ מדכתבה התורה בסתם ע"כ דכוונת התורה למידרש ההיקש לחומרא ושוב הוי וודאי בכלל א"ר ליבום וממילא אינו עולה לחליצה ומיושב כל הקושיות לנכון בס"ד וז"ב למעיין היטב ודוק

בעה"ח עש"ק שלח תרס"ג ראדימושלא והננידידו"ש סימן נ להרב המאה"ג הצדיק מהר"ש נ"י אבד"ק דעמביץ

בדבר שאלתו באשה א' ששני בעליה מתו א אחר הנשואין ועם בעל השני הי"ל שני בנים וכעת ברצונה לינשא לאיש ונסתפק כת"ה אולי יש מקום להיתרה יען כי לפי דברי הרופאים הי' חולי בחולי הריאה עוד טרם הנשואין וגם אומרים שסיבת מיתתו הי' מחמת זה והשני מת בשגעון ר"ל וג"כ הי"ל חולאת זה עוד טרם הנשואין זה תורף שאלתו

והנה באמת אם הי' הדבר מבורר עפ"י רופאים שבעליה הי' חולים עוד טרם הנשואין וגם שסיבת מיתתם ג"כ הי' מחמת חולאת זה פשיטא דלא הי' בזה איסור קטלנית דעיקר איסור דקטלנית משום דאמרי' מעיין גורם שימותו בעליה והכא שי"ל דחולי הקדים גרם סיבת מיתתו א"כ תולין בסיבת החולי ואף שי"ל דהכא לענין סכנה דחוששין אף למיעוט וגם חזקה ל"מ כמפורש בחולין ד"י א"כ י"ל דנהי שיש לתלות דמתו מחמת חולי מ"מ בסכנה יש לחוש שמא מעיינה גורם להתגברות החולי ואף דלכאורה י"ל טפמ"ש הנמ"י דהא דפסקינן בנשואין כרבי הוא רק מס' ולאו דוקא בנשואין רק בכל מילי ד"ת מחמירין בב"פ וע' בתב"ש סי' ק' ושם בהשמטות לענין שני תולעים בירקות וע' שו"ת