מהר"ש חלק ב יד

עדיף וא"כ לפ"ז באם תמצא בשעת ווסת דם אף שלא בהרגשה אז כיון דבאמת אין במה לתלות אז נהי דרוב דמים בהרגשה הם באים מ"מ כיון דח"ט צריך לקלקל חזקת הווסת וחזקה א"י לעשות ב' פעולות כמ"ש בתוס' כתובות דע"ו א"כ שוב כיון דלתלות במעלמא ל"ש שוב ניתלי במידי דל"ש להחמיר היינו שבא מהמקור שלא בהרגשה דרק נגד רו"ח חשיב מיעוטא דמעוטא כמ"ש בתוס' חולין דפ"ו. וע' בתוס' ביצה ד"ז ע"ב ובש"ס פסחים ד"ז גבי פת שעיפשה. אבל א"נ דגזה"כ דשלא בהרגשה טהור אז אף בשעת ווסת ליכא איסור ד"ת בראתה שלא בהרגשה. וא"כ כבר הוכיח שם בסד"ט דשיטת ש"פ דעיקר דבעי הרגשה כדי לברר שהוא מהמקור וא"כ שפיר י"ל דגם בעבר ווסת טמאה עד שתבדוק דל"ש לומר דהוי תרי דרבנן ז"א דבשעת ווסת גם שלא בהרגשה טמא מה"ת אבל בשיטת הרמב"ם ז"ל שם הוכיח בסד"ט דס"ל דגזה"כ דבעי הרגשה אף אם הוא וודאי מהמקור א"כ שוב יש להקל בעבר הווסת ולא בדקה משום דהוי תרי דרבנן. ובאמת הא דנחלקו הפוסקים אי בימי ספירת נקיים דם שלא בהרגשה סותר י"ל ג"כ דתלוי בזה א"נ דאם הוא וודאי מהמקור טמא אף שלא בהרגשה ורק ההיתר בשלא בהרגשה דתולין במעלמא וכמו דתולין במכה ועיקרו משום ח"ט א"כ בספירת נקיים דלשיטת כמ"פ ל"ח ח"ט ולדעת הנוב"י חשיב ח"ט ואף שהחולקים עכ"פ כיון דבעי ספורין לפנינו והכא שנולד ס' עכ"פ ל"ח ספורין לפנינו אבל לדעת הרמב"ם שפיר אינו סותר דדם כזה לא טימאה התורה. עכ"פ עיקר הטעם של הרמב"ם דמקיל בדיעבד משום דלא הרגישה א"כ אם בדקה בעד בשעת ווסת ונאבד העד אז גם לדעת הרמב"ם אסור די"ל כסבורה הרגשת עד כמ"ש בחוו"ד סי' קפ"ד עוברת בדיעבד מותר אף אם בדקה בעד וליכא ראי' מדלא הרגישה מ"מ בדיעבד מהני חזקת מסולקת דמים. עכ"פ לפ"ז י"ל שיטת הסד"ט דבשלמא במחבא דלדעת הרמב"ם אין שום קולא במחבא אף בדיעבד יותר מבשאר נשים ומשכחת אופן שיהי' טמא אף בדיעבד היינו בבדקה בעד ונאבד העד א"כ כיון שמשכחת אופן שיאסור אף בדיעבד לכך חוששין עכ"פ לכתחילה אבל במעוברת דלכ"ע לא משכחת שום איסור בדיעבד אף בנאבד העד אף דלכתחלה יש דעות דצריכה בדיקה מ"מ כיון דבדיעבד ליכא איסור סמכינן אשאר שיטת הפוסקים דבעיית הש"ס הוא אף לענין לכתחילה אף למ"ד ווסת ד"ת מכ"ש למ"ד ווסת דרבנן. נחזור להנ"ל דמשמע דעת הרמב"ם דגם במעוברת ומניקת אפ"ה חוששת לכתחילה לווסת והסברא דכמו דס"ל שלא בשעת ווסת אף שיש ח"ט מ"מ צריך לברר ה"ה במעוברת בזמן ווסת דאז איתרע ח"ט נגד חזקת מעוברת לחוד צריך לברר. הגם שיש לחלק דמעוברת חשיב יותר בחזקת מסולקת משלא בשעת ווסתה דהא מצינו בש"ס דאף ביש לה ווסת שלא בשעת ווסת מטמא למפרע עיי"ש בש"ס נדה ד"ד פלוגתא דר' דוסא ורבנן אהא דאיתא במתני' כל אשה שיש לה ווסת דיי' שעתה וקאמר בש"ס ה"מ ר"ד דתנן ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן ור"ד אמר כל אשה שיש לה ווסת דיי' שעתן ומשני אפ"ת רבנן מודים רבנן בשעת ווסתה ופריך ואלא ברייתא דתני אם ראתה כתם מטמאין למפרע שאם ראתה שלא בשעת ווסתה מטמאה למפרע לימא רבנן ולא ר"ד ומשני דשלא בשעת ווסת מודה ר"ד ומתני' כר"ד וברייתא ככ"ע ופריך ולוקמא איפכא ומשני כיון דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והדבר צ"ע לכאורה לפמ"ש הפמ"ג בפ"כ לאו"ח ח"א אות יוד דהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הוא רק מס' אבל באמת ליכא עונש ע"ז דשמא באמת כוונת התורה לדרוש ההיקש לקולא א"כ הכא דכל עיקר טומאת מעל"ע הוא רק מדרבנן דמה"ת מוקמינן אח"ט כמ"ש התו"ס דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה וכיון שכן עיקר הס' אם החמירו טומאת מעל"ע באשה שיש לה ווסת א"כ הו"ל ס' בדרבנן וצריך למיזיל לקולא ולאוקמי הפלוגתא להקל. ג) וטרם שנתרץ קו' זו נבאר מקודם באיזה סברא פליגי הס"ד והמסקנא. וי"ל דהנה באמת בריש נדה טעמא דשמאי משום ח"ט והלל ס"ל כיון דמגופא קאחזיא ל"א אוקמי אחזקה ופירש"י דעלולה לראות לכך אין לה ח"ט. ולפ"ז י"ל דכ"ז באשה שאין לה ווסת דאז ח"ט שלה לא אלים דהא לשיטת רוב הפוסקים אסורה לשמש בלא בדיקה וא"כ בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא וכמ"ש בט"ז סי' שצ"ז דבח"ח דעשוי להשתנות אזלינן בתר חזקה דהשתא וכבר קדמו בר"ן גיטין בהא דס' גט קדם למיתה דלא אזלינן בתר חזדמע"ק כיון דמת לפנינו ועיין שו"ת מהרי"מ סי' י"א וסי' מ"א ובשעה"מ פ"ד מאישות הלכה י"ד. א"כ שפיר מטמאה אבל באשה שיש לה ווסת דמותרת לשמש בלא בדיקה לשיטת כמ"פ חלק מהרמב"ם ז"ל ומפורש בש"ס שבועות די"ז דבשימשה שלא בשעת ווסתה אף בראתה בשעת תשמיש אפ"ה פטורה מן הקרבן אף בשימשה בלא בדיקה כמפורש ברמ"א סי' קפ"ה וכנודע מה שפלפלו בזה הפוסקים א"כ בכה"ג ח"ט אלים טובא א"כ אף שהרי דם לפניך מ"מ אמרי' השתא דאיתרע. אך מסקנת הש"ס דבאמת שלא בשעת ווסת ליכא חזקה אלימתא כמ"ש התה"א הובא בחוו"ד סי' קפ"ו דחזקה דווסת הוא רק לענין שתראה בזמן ווסתה אבל לא לענין זה שלא תראה עד זמן ווסתה. א"כ שפיר י"ל דגם באשה שיש לה ווסת אם ראתה שלא בזמן ווסת חוששין על למפרע אך עכ"פ אם ראתה בזמן ווסת אין חוששין על למפרע עפמ"ש בשו"ת ח"ס יו"ד סי' ב'. דאף שכ' בתוס' כתובות דכ"ו דבס' דתו"ת אף דמדרבנן אוקמינן אח"ה מ"מ היכי דאיתרע בפנינו אזלינן בתר חזקה דהשתא זה דוקא במידי דקודם שראינו השתנות היינו מחזיקין שלא ישתנה הדבר וכיון שע"כ עכשיו נעשה השתנות מכפי שסברנו עד עכשיו לכך מחזיקין הריעותא על למפרע אבל במידי שידענו מקודם שיתהווה השתנות אז אף שרואין השתנות מ"מ אמרי' דכ"ז שלא ראינו הריעותא באמת החזקה בתוקפו א"כ הכ"נ בשלמא בראתה שלא בזמן ווסתה אז כיון שהוחלטנו שלא תראה אז וא"כ ע"כ נעשה השתנות שוב חוששין על למפרע אבל אם ראתה