מהר"ש חלק ב קלג

אך בעיקר הקושיא כבר הארכתי בכמה תשובות ואכמ"ל

י"ג) ובאמת עפמש"ל דהיכי דיש עונש על השוגג יש איסור ד"ת בח"ש אף בא"ג דנלמוד מחמץ ומש"ה גם בשבועה ח"ש אסור כשיטת הרמב"ם יש לפלפל בש"ס שבועות בהא דבעיא רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי נימא דכיון דלא אכלי לי' אינשי דעתי' אמשהו והדר בעיא בשבועה שלא אוכל חרצן מי נימא כיון דמתאכלי עי"ת דעתו אכזית והדר בעיא בנזיר שנשבע אחרצן מי נימא דאהיתרא מישתבע וקפשיט מהא דנבילה דאף באיסור אמרי' דוודאי דעתו אכזית ולא חל השבועה וכ' הר"ן דכיון דלא איפשט הנך בעיות אזלינן בי' לחומר והקשה גדול א' דמאי נ"מ בזה שכ' הר"ן דאזלינן בי' לחומרא הא בלא"ה כיון דגם בשבועה ח"ש אסור מה"ת א"כ אף א"נ דחרצן דמי לשאר דברים אפ"ה יהי' איסור ד"ת בכ"ש מטעם ח"ל בשלמא האבעיא י"ל דהוא לענין אם ילקה בכ"ש אבל עכשיו דלא איפשט האבעיא א"כ בוודאי דאינו לוקה ואיסור בלא"ה יש אף א"נ דלא נשבע רק אכזית אפ"ה יש איסור בכ"ש ובאמת ברא"ש שם כ' דלדידן ליכא נ"מ בהך בעיא דהא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת

והנלע"ד דהנה באמת בהא שכ' התוס' דשבועה חל אח"ש נבילה משום דלית בי' רק איסור לחוד ולכאורה הא כ' בתוס' יבמות דל"ג דגם על איסור מעילה לחוד לא חל איסור נבילה

אך באמת י"ל לפמ"ש הפמ"ג וכבר קדמו בזה המאירי דטעם דח"ש משום שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז א"כ שפיר י"ל דמש"ה חל עליו שבועה לפי שבאמת הח"ש לא נכלל בכלל איסור נבילה דקרא רק דגזה"כ דצריכין לעשות סייג מש"ה עכ"פ ל"ח מושבע ועומד ולפ"ז י"ל דעל דבר שיש עליו ס' איסור ד"ת ולהסוברים ד"ס מה"ת לחומרא א"כ כיון שאיסורו הוא מחמת חשש עצם איסור בוודאי לא חל עליו איסור אחר וא"כ לכאורה י"ל נ"מ בנשבע מתחילה סתם אחרצן ואח"כ נשבע בפירוש אכ"ש דאז אי' הי' אמרי' דמשבועה הראשונה לא נאסר בכ"ש רק מדין ח"ש אז שפיר הי' חל שבועה שניה דהא אף דגם משבועה הראשונה נאסר בכ"ש מ"מ זה רק מטעם סייג ולא מצד עצם איסור ושפיר חל שבועה שניה אבל השתא שנאסר בשבועה הראשונה בח"ש מחשש ס' עצם איסור שוב לא חל שבועה שניה וא"כ י"ל דזה כוונת הר"ן דהו"א דאיפשט כל הבעיות מהא דמוכח דגם בנבילה דעתו אכזית א"כ באמת רצה הש"ס למיפשט מזה גם בעיא דעפר ונהי דדחה הש"ס דעפר לאו בר אכילה. כלל הוא אבל עכ"פ בחרצן י"ל דלא גרע מנבילה לפי שעכ"פ מתאכל עי"ת ושוב הי' נשמע דבח"ש חרצן ליכא איסור מצד שבועתו רק מטעם סייג ושוב הי' חל שבועה שניה אבל השתא השמיעני דכמו דבעיא דעפר לא איפשט ה"ה בעיא דחרצן כמ"ש הר"מ שם ושוב כ"ש יש עליו עכ"פ ס' איסור מצד עצמו ולא חל עליו שבועה כן הי' מקום לומר לכאורה. אולם באמת לפי פשטות דברי התוס' דעל איסור לחוד חל שבועה וכתבתי הטעם די"ל דהוא מדין מוסיף קרבן ומלקות ושוב אף בס' איסור ד"ת כיון דלית בי' רק איסור לחוד שוב חל עליו שבועה וכן כ' הפמ"ג בהנהגות או"ה דכיון דנלמוד מס' ממזר לית בי' רק איסור ד"ת לחוד וחל עליו שבועה א"כ נסתר תירוץ זה והדרא קושיא לדוכתא

י"ד) והנלע"ד ליישב דהנה בש"ס שבועות דכ"ז קאמר רבא נשבע על הככר ואכלו אם נשאר כזית מהני שאלה דמיגו דמהני שאלה לזית בתרא אבל בנשאר פחות מכזית ל"מ שאלה והקשה הא"מ דנימא דאף בנשאר פחות מכזית מ"מ כיון דגם ח"ש אסור בשבועה א"כ שוב שייך מיגו דעכ"פ יש על מה לחול כח השאלה ושוב יועיל שאלה ותירצו דהכ"ש אין בו איסור מצד שבועתו רק שהתורה אסרה עליו כמו, דבכ"מ שכזית אסור אסרה התורה עליו ממילא כ"ש עיי"ש וזה כסברת הפמ"ג דאיסור דח"ש מטעם סייג אבל לא נכלל בכלל שבועתו ושוב הוי כליתא בעולם דאין על מה לחול כח השאלה דהכ"ש אינו אסור מצד עצם שבועה וכבר נודע מ"ש הר"ן דבנודר שיצא מהעיר קודם שבת דאף שאין מתירין הנדר עד שיחול מ"מ ביה"ש של ע"ש כיון דעכ"פ אסור מה"ת מס' שוב מיקרי חל הנדר ויוכל להתיר וע' בש"ש פ"ג וידוע דרבא ס"ל אכלה כולה אין נשאלין ואף לדידן דקיי"ל כאמימר מ"מ כ' כמ"פ דבזה"ז דליכא קרבן ומלקות שפיר אכלה כולה אין נשאלין ע' בשו"ת שעא"פ ובשעה"מ שהוכיחו כן מתוס' גיטין וע' בח"ס בתשובה וא"כ שפיר יש נ"מ בנשבע שלא אוכל חרצן זה דקיי"ל דנאסר בכזית וא"כ משכחת באכלה כולה ונשאר פחות מכזית דאז אי הי' הדבר פשוט דלא נשבע רק אכזית א"כ אף דכ"ש יש עליו איסור מ"מ לא הי' חשיב איסור מחמת שבועתו ושוב חשיב כליתא בעולם ובזה"ז באכלה כולה ל"מ שאלה אבל השתא דנשאר בתיקו ושוב הכ"ש יש עליו איסור שבועה בעצם עכ"פ מחמת ס' ושוב מהני שאלה מיגו דמהני שאלה להכ"ש שהוא ס' איסור ה"ה למה שאכל דכמ"ש הר"ן דכיון דעכ"פ ביה"ש מס' אסור מיקרי חל הנדר ויוכל להתיר ה"ה כ"ז שנשאר דבר שיש עליו איסור, מחמת השבועה עכ"פ מס' שוב עכ"פ חשיב כישנו בעולם והדברים כ"ש משם השתא בתחילת חלות הנדר אמרי' כיון דעכ"פ חל מס' חשיב חל הנדר מכ"ש אחר שכבר חל השבועה וקיי"ל דתמיד מהני שאלה רק היכי שנסתלק לגמרי אז ל"מ שאלה אבל הכא שנשאר עכ"פ דבר שיש עליו עדן ס' איסור מצד שבועתו פשיטא דמהני שאלה ושפיר יש נ"מ בהא דלא איפשט האבעיא ודברי הר"ן נכונים בלי שום פקפוק וז"ב בס"ד

מ"ו) עוד י"ל קושיא הלז דהנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והר"ן לענין נזיר שנשבע שלא יאכל