מהר"ש חלק ב קכג

לברך אמעשהז"ג וראי' מסומא דמברך אף לר"י דס"ל סומא פטור מן המצות ודחו דשאני סומא דעכ"פ מחיוב במצות מדרבנן שפיר מברך כמו במצוה דרבנן ובשו"ת נוב"י מה"ת סי' קי"ב כ' דמי שאינו במצות כלל אינו בלא תסור א"כ שוב ל"ש וצונו על מצות דרבנן דאינו במצות כלל עיי"ש ובאמת י"ל דאפ"ה אין ללמוד מסומא לנשים עפמ"ש התוס' שם בר"ה דאין להביא ראי' מקטן שיוכל לברך אף שאינו מחיוב כיון דקטן אינו בלא תשא א"כ נודע מ"ש הפמ"ג בפ"כ לאו"ח וכבר קדמו בספר המכריע דסומא חייב במצות ל"ת וא"כ ממ"נ אין ללמוד מסומא לנשים דא"נ דסומא פטור אף ממצות ל"ת א"כ שוב אינו בלא תשא וליכא בי' חשש ברכה לבטלה וא"נ כשיטת המכריע דישנו במצות ל"ת א"כ שוב ישנו בלא תסור ושוב יוכל לברך כמו בכל מצות דרבנן אבל אשה ישנה בלא תשא ופטורה אף מדרבנן שפיר י"ל דאינה מברכת אך באמת יש להצדיק שיטת ר"ת עפמ"ש בשו"ת בשמים ראש דאף א"נ דסומא פטור אף ממצות ל"ת מ"מ מצווה במצות שב"נ מצווה עליהן וא"כ לפמ"ש במלמ"ל פ"ד ממלכים דנכרי מוזהר אשבועה דהוי בכלל ברכת השם וא"כ ה"ה דמוזהר אהזכרת ש"ש לבטלה דנפיק מל"ת א"כ שוב י"ל דישנו בלא תשא ואינו בלא תסור ואפ"ה מותר לברך נשמע דאף מי שאינו מחיוב במצות אם רוצה להכניס א"ע בחיוב יוכל לברך והרבה יש לדבר בזה

אך עכ"פ לפ"ז י"ל דכמ"ש מהרמ"ט דבנישואי קטן כיון דאינו בר מצות עדיין ל"ח כמקיים המצוה ואין לברך א"כ ה"ה אף בנישואי חרש אף דתיקנו לו רבנן נישואין מ"מ אין לברך על נישואי דרבנן דרק מי שהוא בר מצות ומצווה על לא תסור א"כ שפיר יוכל לברך אמצוה דרבנן אבל חרש דלאו בר מצות הוא מה"ת ואינו מצווה בלא תסור א"כ ל"ש בי' וצונו כמ"ש הנוב"י לענין סומא. אך עכ"פ בחרש שנשא פקחית לפמ"ש בר"ן פ"ב דקידושין דגם האשה עושית קצת מצוה בקידושין שמסייעת להבעל א"כ י"ל דמברך להוציא את האשה אך עדיין י"ל דכ"ז אם נתקדשה למי שמצווה מה"ת אפו"ר א"כ גם היא עושית קצת מצוה אבל בחרש דאינו בר מצות ואף שהתב"ש בסי' א' כ' דחרש חשיב בר מצוה וראי' מדכשר שחיטתו בעע"ג כבר מפורש בנוב"י מה"ת סי' א' דרק לענין זביחה משום דאסור לאכילו נבילות אבל לענין מצות אינו בר מצוה ולכאורה יש להעיר מש"ס ר"ה דכ"ח דבכפאו שד ל"מ מה שאכל מצה בעת שטותו דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב ומוכח דשוטה אינו בר מצות

אך באמת י"ל הכוונה בש"ס דמה שעשה בעת שטותו ל"מ דלא מבעיא לפי ס"ד דמיירי בכפאו שד ולא בכפאו פרסיים והטעם דמצות צריכות כוונה א"כ פשיטא דשוטה אינו בר כוונה כלל ואף א"נ דמצות אצ"כ מ"מ עיקר הטעם דסתמא לשמה קאי וא"כ י"ל לפמ"ש בתוס' זבחים ד"ב וחולין די"ג דמש"ה קטן פסול בשחיטת קדשים אף דסתמא לשמה קאי מ"מ קטן גרע דהוי כמתעסק א"כ י"ל גם לענין כוונה כן דמי שהוא בר כוונה אז במידי דמצוה סתמא לשמה קאי ומהני אבל בחש"ו דאינם בני כוונה ל"מ והא מפורש בר"ן שם בשם הרא"ה דעכ"פ צריך לידע שהיום פסח וע"כ דבכה"ג מסתמא לשמה קאי וא"כ בחש"ו דאינם בני כוונה כלל ל"מ ואף דבש"ס חולין די"ב משמע דמש"ה מועיל שחיטת חולין בקטן משום דאצ"כ וחזינין דבמידי דאצ"כ מהני אף בקטן אך באמת יש לחלק דבשלמא בהמת חולין מסתמא אינו עומד לשחיטה דהא מפורש בש"ס חולין ד"ח דסתם שוחט חשיב מקלקל וא"כ אי הי' בעי כוונה הי' בעי כוונה בפי' וכיון דחזינן דאצ"כ ע"כ דלא הקפידה התורה כלל על כוונת שחיטה בחולין ושפיר מהני גם בחש"ו אבל בהמת קדשים דאינו עומד לג' דברים כמ"ש הב"ט דשחיטת קדשים ל"ח מקלקל וא"כ שוב י"ל דאף אם לא בעי כוונה בפי' והטעם דסתמא לשמה קאי אפ"ה בקטן פסול א"כ ה"ה לענין מצוה ג"כ י"ל דאף דלא בעי כוונה והטעם דסתמא לשמה קאי אפ"ה בחש"ו דאינם בני כוונה ל"מ אבל באמת הי' מקום לומר דחשיבי בני מצות

אך האמת יורה דרכו דל"ח בר מצות ואי דתי קשי למה מהני שחיטתו בעע"ג העירני ח"א ליישב דכיון דלכשיתרפא יהי' בר זביחה שפיר חשיב בר זביחה

הנה באמת אף שכן כ' בתוס' גיטין דכ"ג ע"ב דחשיבי בני כריתות הואיל דכ'שיתרפאו יהי' בנו כריתות אך באמת מפורש בש"ס ב"מ דע"א קטן דאתי לכלל שליחות יש לו זכיה וע' בתוס' כתובות די"א ובש"ס גיטין דפ"ה חוץ מקידושי קטן דל"מ כיון דאתי לכלל הויה אבל עכ"פ מוכח דשוטה דלא אתי בבירור לכלל הויה ל"ש סברא זו וע' שו"ת שיבת ציון סי' ד' ובאמת י"ל דזה כוונת רש"י ז"ל ברכות דמ"ח שפירשו בהא דקטן אינו מוציא לפי שאינו מחיוב אף מדרבנן לפי דרק אביו מצוה לחנכו והדבר תמוה לכאורה דלמה נדחק רש"י לפרש כן הא חזינן בש"ס דנשים א"י להוציא האנשים וע"כ כסברת התוס' דמי שלא משכחת אצלי חיוב ד"ת אינו מוציא או כמ"ש הרא"ש לפי שנשים אינם בכלל ערבית א"כ טעם זה ניחא אף בקטן ועכצ"ל דבקטן אם הי' עכ"פ בכלל מחיוב מדרבנן הי' יכול להוציא לפי שבוודאי יבא לידי חיוב ד"ת לכשיגדיל וזמן ממילא קאתי ועכצ"ל משום דל"ח בר חיוב אף מדרבנן וא"ש הכל בס"ד

נחזור להנ"ל דחש"ו אינו בר מצות א"כ שוב אין האשה עושית מצוה במה שנישאת לו אבל אחר שתיקנו לו רבנן נישואין גם האשה חשיבה כעושית קצת מצוה במה שמסייעה לו במצוה דרבנן וכמ"ש בתוס' ע"ז דכ"ב דגם בדרבנן שייך לפ"ע ה"ה דבמצוה דרבנן המסייע ג"כ חשיב כעושה מצוה ושוב האשה ישנה בלא תסור ותוכל לברך אמצוה דרבנן ושוב יוכל המסדר להוציא אותה ולפ"ז