מהר"ש חלק ב קטז

הגוף דעכ"פ נעשה מעשה נגד החזקה שהי' הזאה והרוב נוטה שהי' הזאה כהוגן אבל היכי שיש ס' נגד עצם המעשה כמו בס' זינתה אז עכ"פ החזקה חשיב כמו הרוב עיי"ש א"כ א"ש דשם דעפ"י טענתו פ"פ א"כ ידיענן דעכ"פ איתרע חזקת הגוף ל"מ היכי דליכא ס' מוכת עץ א"כ ע"כ דוודאי זינתה רק דיש ח"ה בזה שפיר י"ל דרוב רצון משוי לוודאי אף נגד ח"ה ושוב לא מצטרף לס' דאין תחתיו אבל הכא דליכא רק קול ועכ"פ לא משוי רק לס' זנות דהא לאחר נישואין ל"מ לאוסרה וא"כ שוב יש חזקת הגוף המגלה שלא זינתה א ונהי דמ"מ לכתחילה חוששין למיעוט היכי דליכא למיתלי בפריצות אבל היכי שיש עוד ס' שמא נבעלה לכשר אף דרוב פסולים מ"מ עכ"פ ע"י צירוף חשיב רוב וי"ל דצירוף רוב וחזקת הגוף שפיר מהני אף דרוב כשרים ל"מ זה דוקא היכי דוודאי זינתה וליכא חה"ג אז ל"מ רוב כשרים אבל הכא שיש חה"ג המסייע להך רוב שפיר י"ל דמהני דחה"ג ורוב עכ"פ הוי כתרי רובא ותרי רובא מהני אף לשיטת הרמב"ם אף כשאינה אומרת לכשר נבעלתי ואף שהב"י ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי תרי רובא וברי מ"מ י"ל דרש"י ס"ל דתרי רובא מועיל לכתחילה אף בלי ברי וחה"ג מהני כרוב מדמהני נגד ס' טומאה ברה"י ומיושב שפיר שיטת רש"י ז"ל בס"ד

אך אכתי יש לעורר דבאמת בהא דהקשו בש"ס דנימא ס"ס הוא ס' אונס העירו המפורשים דכיון דמיירי ע"כ בהיא מכחשת דאי מיירי בטוענ נאנסתי א"כ לשיטת כמ"פ נאמנת אף נגד הרוב עיי"ש ברא"ש בשם הר' יונה א"כ שוב נימא דדמי להא דמבואר בש"ס דאומר לא לייתי ועדים אומרים שלוה ופרע דצריך לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומהימנינן לעדים שלוה ומהימנינן לו שלא פרע א"כ הכ"נ נימא דכיון שהיא מכחשת עכ"פ אומרת שלא נאנסה וא"כ ליכא ס"ס ותירצו די"ל דשפיר חשוב ס"ס והא דלא טוענת שמא ענ"ב והסברא נכונה דבאמת גם בטמאה אני לך למ"א אינה נאמנת אך שם הקשו הא אין מאכילין לאדם דבר האסור עיי"ש מה שתירצו אך הכא דבאמת לפנינו יש ס"ס רק האיסור נצמח מצד דלא טוענת הוי כאומר לא פרעתי שם י"ל דמועיל מטעם חיוב חדש כמ"ש המהריב"ל אבל הכא דמשועבדת לבעלה וא"י לאסור אם המעשה שקר א"כ שייך הסברא דענ"ב וא"כ שיב י"ל דוקא שם דכבר ניסת שייך הסברא דענ"ב אבל הכא דל"ש ענ"ב א"כ שוב י"ל דל"ח ס"ס שמא נבעלה לכשר כיון שהיא מכחשת א"כ הוי כאומר לא לויתי ושוב הוי כמו באם הי' הקיל דנבעלה לפסול ושוב יש לאסור ע"י הקול אי לאו הטעם דתולין בפריצות והדרא קושיות התוס' לדוכתא אך באמת בעיקר קושיות הפוסקים דנימא דל"ח ס"ס דכיון שמכחשת א"כ הוי כאלו מודית שלא נבעלה באונס א"כ דמי להא דלוה ופרע באמת כעין זה הקשו המפורשים בהא דקיי"ל במכות ד"ו דנמצא קא"פ עדותן בטילה וקשה כיון שהלוה מכחיש גוף המעשה א"כ מכחיש שגם הפסולים לא. ראו א"כ נימא דעכ"פ מהימן שהפסולים לא ראו ושוב יתחייב ע"י הכשרים ובאמת עפ"ז י"ל בישוב קושיות התוס' שם בהא דקאמר רבא והיא שהעידו תכ"ד ופירש"י דאי לא העידו תכ"ד חשיבי שתי כתי עדים לכל דבר משמע דאף לענין קא"פ בעי הגדה תכ"ד והקשו דא"כ מ"פ הש"ס הרוג יציל הא ההרוג אינו בא לב"ד

והנלע"ד דבאמת כ' התוס' דרק לענין הזמה שנתברר דלא הי' צירוף ראיה אז בעי צירוף הגדה אבל בקא"פ דהראיה אמת א"כ ל"צ צירוף הגדה ובאמת דעת הרמ"ה דצירוף הגדה לחוד ג"כ פוסל בקא"פ כמו בהזמה אך באמת בהזמה גופא אם אומרים העדים שלא ראו כאחד לא מצטרפי וע"כ הסברא דהיכי דהם בעצמם אומרים שלא הי צירוף ראיה אז לא מצטרפו ע"י הגדה אבל היכי שהם אומרים שהי' צירוף ראיה רק ע"י הזמה אנו אומרים שלא הי' ראיה ביחד עכ"פ מצטרפו ע"י הגדה ביחד ועיי"ש בקצה"ח וא"כ י"ל דזה הוא סברת רבא דמיירי בד"מ דא"כ נהי דהעדים אומרים שהי' צירוף ראיה מ"מ כיון דהבע"ד מכחיש הכל א"כ עכ"פ מהימן לומר שהפסולין לא ראו וא"כ ממילא ליכא צירוף ולכך בעי עכ"פ צירוף הגדה כמו גבי הזמה יצא דכ"ז ניחא בד"מ דמועיל הודאת בע"ד א"כ שפיר בלוה ופרע חייב כמ"ש המהריב"ל שהוא מטעם חיוב או מטעם נאמנות כמ"ש בקצה"ח סי' ל"ד וע' בב"ש אה"ע ע סי' ל"ת א"כ שפיר נהי דע"י העדים ליכא חיוב דהא אומרים שראו כאחד אבל עכ"פ נצמח חיוב ע"י הבע"ד אבל שם בהא דפריך הרוג יציל דמיירי בד"נ דל"מ חיוב ע"י הודאתו א"כ שפיר בנמצא קא"פ אז אף דלא העידו תכ"ד אפ"ה בטל העדות דהי' צירוף ראיה ואף שהבע"ד מכחיש הכל וי"ל דנאמן שלא ראו הפסולין אך באמת ל"מ חיוב עפ"י עצמו א"כ ל"ק הקושיא מהא דהרוג יציל דבד"נ ל"צ הגדה כאחד וז"ב בס"ד.. וחוץ לזה אף בד"מ בהא דהקשו הנוב"י דהוי לי' למיפרך לוה יציל ובאמת זה תמוה דבד"מ לכ"ע בעי עכ"פ כוונה להעיד וכבר העיר בזה ה"ג מליופניק ז"ל ולדברי לענין לוה שוב י"ל דהוי כאומר לא פרעתי אך באמת ז"א דבשלמא אליבא דאמת דבעי מקיימי הדבר א"כ אף בנמצא קא"פ עכ"פ אפשר לחלוק את העדות ולומר דראו הכשרים בלי הפסולין א"כ שפיר י"ל דהבע"ד בהכחשתו הוי כאומר שהפסולין לא ראו אבל א"נ דמלוה ולוה יצילו א"כ לא משכחת כלל עדות וכשרים לחוד א"כ שוב ל"ש לומר דהוי כאלו לוה פרע דאי מהימני להעדים שראו ההלוואה א"כ שוב עכ"פ שהי' גם פסולין עכ"פ קושיות התוס' מיושב שפיר

ד') אך עוד נלע"ד בעיקר הדבר שהקשו בקא"פ דנימא דהוי כאלו אומר לא לויתי ועדים אומרים שלוה ופרע דצריך לשלם. הנה באמת המהריב"ל דעתו דהא דנוגע מעיד לחובה היינו דאדם יוכל לחייב א"ט והקצה"ח הקשה דא"נ דהא דאדם נאמן על עצמו