מהר"ש חלק ב קט

אך באמת בדשיל"מ דגם סד"ר לחומרא ובפרט לענין איסור מוקצה דהוי כעין ד"ת כמ"ש בתוי"ש שם א"כ בוודאי דבאיסור מוקצה אם יש לנו איזה ס' ניזול לחומרא וא"כ שפיר קאמר בש"ס דכח דב"ש דמתיר עדיף דהא כח דב"ה א"צ להשמיעני דאף אם יהי' לנו ס' אם אוסר רק הביצה משום דהוי נולד או דגם מוקצה ס"ל ואוסר גם התרנגולת אפ"ה נחמיר מס' משום דהוי דשיל"מ אבל אם יהי' לנו ס' בדברי ב"ש אם גם נולד ל"ל נחמיר מ"ס ולכך השמיעני כח דב"ש דאף דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ אם לא צריך להשמיענו כח דב"ה משמיעני כח דב"ש אך נודע דעת הצל"ח דלענין טילטול ל"ש דשיל"מ וא"כ שפיר אם אני מסופקין אם ב"ה אוסר בטילטול לא נוכל להחמיר מס' דהוי סד"ר ולקולא וא"ל דהוי דשיל"מ ז"א דלענין טילטול ל"ש דשיל"מ וניזול בס' לקולא א"כ נהי דצריך להשמיעני כח דב"ש דמתיר אף באכילה דאם יהי' לנו ס' בדברי ב"ש נחמיר מ"ס משום דלענין אכילה הוי דשיל"מ ואזלינן בס' לחומרא מ"מ כיון דגם בדברי ב"ה צריך להשמיעני דאוסר אף בטילטול דאם יהי' לנו ס' בדבר לא נוכל להחמיר מס' בטילטול דהא לענין טילטול ל"ח בכלל דשיל"מ ואזלינן בס' לקולא ולכן כיון דצריך להשמיעני כח דב"ה שוב אמרי' ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ומיושב קושית המהרש"א בס"ד

ח) ובאמת עפ"ז י"ל קושיות התוס' דאמאי לא נקט אסור ויהי' משמע דאף בטילטול אסור

והנלע"ד עפי"מ דקאמר ר"ו חמץ בנו"ט וכ' הרמב"ן בשם הר"י דל"ל לר"י הא דר"א בביצה דקאמר דשיל"מ ל"ב וקשה דהא מתני' מפורש הוא דבנדר ל"ב משום דהוי דשיל"מ וכתב הרא"י דבאיסור שהוא מצד היום ל"ש חומרא דדשיל"מ והא דבביצה ל"ב אף שהוא רק מצד היום מ"מ כיון דלא הי"ל שעה"כ חשיב כמו עצם איסור ושפיר ל"ב א"כ י"ל עפמ"ש הננ"ח דבטילטול ל"ש דשיל"מ א"כ זה כוונת המתני' לא תאכל היינו אף ע"י הביטול משום דהוי דשיל"מ והוצרך להשמיענו דהו"א משום דהאיסור הוא רק ליומא שאין בו חומרא דדשיל"מ קמ"ל כיון דלא הי"ל שעה"כ שפיר נקרא עלה שם איסור ושייך הסברא דעד שתאכלנו באיסור ולפ"ז אם הי' נקט ב"ה אוסרין נהי דהי' נשמע דאף בטילטול אסור מ"מ לא הי' נשמע דאסור אף ע"י ביטול דהא פשיטא דלענין טילטול בטל דבזה ל"ש הסברא דדשיל"מ וא"כ ע"כ הכוונה אוסרין היינו בעינא א"כ הי' הו"א דאף לענין אכילה בטל דבאיסור שהוא מצד היום ל"ש דשיל"מ ולכך נקט לא תאכל להשמיעני דאף ע"י ביטול אסור דכיון דלא הי"ל שעה"כ חשיב כעצם האיסור ול"ב בדשיל"מ וזה כוונת רש"י דנקט בו ביום היינו לפי שהאיסור הוא רק ליומא הי' הו"א דבטל השמיעני דאפ"ה ל"ב וכיון דגם לב"ה השמיעני כח דאיסורא עכ"פ לענין ביטול שפיר נקט אופן זה דהוא כח ההיתר לב"ש ולב"ה נהי דהו"א להתיר בטילטול מ"מ השמיעני דין אחר דל"ב לענין אכילה וז"ב ופשוט בס"ד

ט') נחזור לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ דבאמת תיקשי דלכאורה הקשו הפוסקים דהא א"א להשהותו משום דעובר בב"י ותירצו דעכ"פ נהי דע"כ צ"ל לביטול לענין איסור בי' מ"מ אמרי' עד שתאכלנו בביטול שני איסורים תאכלנו בביטול איסור א' אך באמת הקשו דלענין בי' ל"ש ביטול דהוי כמו טומאת משא ורק שי"ל דלשיטת הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' ומשום שיש איסור כרת וא"כ כשבטל לענין אכילה ממילא ל"ש החשש שמא אתי למיכל וממילא ליכא בי' אך כיון דל"ב לענין אכילה שוב אסיר לשהותו דלענין בי' ל"ש ביטול ושוב ל"ח שיל"מ ואף דא"נ דבטל לענין אכילה שוב יהי' מותר לשהותו ושוב יהי' חשיב דשיל"מ אבל האיך אפ"ל דחשיב דשיל"מ הא ממילא הוי איל"מ אך באמת י"ל דנהי דנימא דחשיב דשיל"מ מ"מ כיון דמה"ת עכ"פ בטל וליכא כרת שוב ל"ש החשש שמא אתי למיכל מיני' וליכא בי' וממילא חשיב דשיל"מ

אך עדין תיקשי דעיקר הטעם דדשיל"מ לפי שאפשר לאוכלו בלי ביטול והכא ע"כ צ"ל לביטול דאי לא הי' בטל שוב הי' שייך ב"י ולא הי' חשיב דשיל"מ רק ע"י שבטל מה"ת עכ"פ מש"ה ל"ש ב"י ושוב חשיב דשיל"מ א"כ ל"ש עד שתאכלנו דהא עכצ"ל לביטול ויש מזה להוכיח דבאמת בחמץ ל"ש טעם רש"י רק טעם הר"ן דעכ"פ לענין אכילה יש עליו שם היתר לאחר הפסח ומש"ה ס"ל לר"י חמץ בנו"ט משום דבאמת היכי דשייך טעם רש"י גם ר"י מודה דל"ב רק בחמץ כיון דליש טעם רש"י וטעם הר"ן לא ס"ל לר"י מש"ה בטל ומש"ה א"ש בהא דר"י ס"ל ע"ז ע"ג דבטבל הטעם דל"ב משום דכהיתרו כך איסורו והקשו בתוס' אמאי ל"ק משום דשיל"מ ועפ"ז א"ש דבטבל כ' המפורשים דל"ש טעם רש"י לפי שבטל עכ"פ מה"ת שוב א"א להפריש רק מחיוב דרבנן ועכצ"ל מטעם ביטול וכ' דבזה ל"ש רק טעם הר"ן א"כ ר"י לשיטתו דקאי בשיטת רש"י ולכן טבל ל"ח דשיל"מ אבל הרמב"ם שפיר נקט בטבל הטעם דדשיל"מ דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ א"כ גם טבל חשיב דשיל"מ אף דל"ש רק טעם הר"ן ומש"ה נקט הטעם דדשיל"מ משום שכולל אף תו"מ וז"ב בס"ד

נחזור להנ"ל די"ל בטעם החולקים אשיטת הרמב"ם לפי שע"כ צ"ל לביטול לענין אכילה דאי ל"ב לענין אכילה שוב ל"ש ביטול לענין ב"י ואסור לשהותו מה"ת ואף שכיון דבטל עכ"פ מה"ת שוב ל"ש ב"י ומותר לשהותו מ"מ כיון דעכ"פ מה"ת צ"ל לביטול שוב ל"ש הטעם עד שתאכלנו ול"ש טעם רש"י ז"ל וא"כ בנוקשה דליכא ב"י לשיטת כמ"פ שוב מה"ת