מהר"ש חלק ב קח

שפי' בהך דבכורים דאף אם נתערב בחולין ל"ב אף לזרים וע"כ הסברא משום דעכ"פ איסור דחוץ לירושלים יל"מ וחזינן אף דאיסור זרות איל"מ אפ"ה ל"ב חוץ לירושלים אבל הר"ש פי' דמיירי שנתערב בתרומה אבל בנתערב בחולין שפיר בטל לגבי זרות משום דאיסור זרות איל"מ והסברא בזה י"ל עפמ"ש להסביר הא דדשיל"מ ל"ב הוא כעין הא דאין מבטלין איסור לכתחילה דהא גוף דין ביטול באיסורין כ' האחרונים שהוא רק ענין דיחוי ואסור לגרום דיחוי לכתחילה א"כ ה"ה בדשיל"מ שגם בדיעבד יש עצה שלא נצטרך לבוא לביטול א"כ הוי כגורם ביטול בידים ואסור לגרום דיחוי: והנה לפי"מ דמפורש בש"ס מנחות דע"ב דמש"ה בהקטר חלבים דו"ש אף שאפשר להקטיר מבערב משום דכבר דחתה שחיטה את השבת והכוונה דכיון דע"כ צריך לדחות שבת בשחיטת קרבן זה שוב ל"ח בכלל אפלק"ש ודוחה א"כ י"ל דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב משום דביטול הוא ענין דיחוי והיכי דאפלק"ש אסור לגרום דיחוי א"כ היכי שיש בו איסור שאיל"מ א"כ ע"כ צ"ל לדחוית איסורו מתורת ביטול א"כ ל"ח בכלל אפלק"ש בלי דיחוי ושוב גם האיסור שיל"מ בטל וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק דנקצר ביום כשר ואפ"ה פסק דדו"ש וע"כ משום חביבה מצוה בשעתה ולא ס"ל בהקטר חלבים הטעם משום דכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ שוב י"ל דס"ל דאף בקרבן שע"כ לדחות שבת מ"מ במידי שאפשר לעשות בלי דיחוי מהדרינן ומש"ה שפיר פסק דביכורים שנתערב בחולין דל"ב אף לזרים עכ"פ לענין דחוץ לירושלים דעכ"פ במידי שאפשר לעשות בלי דיחוי מהדרינן ומש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דחמץ חשיב דשיל"מ אף דאסור לשהותו וע"כ צ"ל לביטול לענין ב"י מ"מ עכ"פ לענין אכילה שיל"מ ל"ב

עכ"פ י"ל לפי פשיטות סוגיות הש"ס דהיכי שכבר דחתה שחיטה שבת ה"ה דמותר הקטרה אף שאפשר בלי דיחוי ה"ה לענין דשיל"מ אם בד"ז גופא יש איסור א' שאיל"מ בטל כיון דע"כ צ"ל לדחיות איסור ע"י ביטול אך כ"ז א"נ כסברא הנ"ל דהא דבדשיל"מ ל"ב הוא מטעם דכיון שאפשר בלי ביטול הוי כגורם ביטול בידים ואסור לגרום דיחוי א"כ שפיר י"ל דאם ע"כ צ"ל לדחוית איסור א' א"כ ל"ח בכלל אפלק"ש אבל א"נ כפשוטו דבדבר שאפשר לסמוך בלי ביטול לא כתבה התורה דין ביטול א"כ שפיר י"ל דאף דבאותו דבר יש איסור א' שאיל"מ אפ"ה אותו איסור שיל"מ ל"ב וכבר חדשתי לעיל בכוונת קושיות הש"ס אמאי ס' אסור הא הוי סד"ר וכי לא ידע ה הש"ס דדשיל"מ חמיר דגם איד"ר ל"ב אך עכצ"ל דס"ד דהש"ס דבשלמא לענין ביטול דגם בתערובות עכ"פ יש עליו שם איסור רק דבטל א"כ בדשיל"מ ל"מ ביטול א"כ בסד"ר דתולין שאין כאן איסור כלל א"כ ל"ש עד שתאכלנו באיסור דהא אינו איסור כלל ור"א חידש דהטעם לפי שאסור לבטל לכתחילה דהוי כגורם דיחוי ובדשיל"מ הוי כגורם דיחוי וממילא גם סד"ר בדשיל"מ לחומרא כיון דגם סד"ר אסור לגרום בידים ה"ה בדשיל"מ ל"מ סד"ר א"כ לפ"ז א"ש הכל דלפי"מ דס"ד דסד"ר מותר בדשיל"מ ע"כ דל"ל הסברא דדשיל"מ ל"ב משום דאסור לגרום דיחוי וע"כ דהטעם כפשוטו דהיכי שאפשר להתיר בלי ביטול ל"מ ביטול א"כ פשיטא דגם ביש בד"ז איסור א' שאיל"מ אפ"ה איסור שיל"מ ל"ב א"כ פשיטא דטריפה שנולדה ביו"ט איסור יו"ט ל"ב א"כ שפיר פריך הש"ס אי מיירי בביצת ס"ט א"כ אמאי ל"ב וא"ל דמיירי בנולד ביו"ט ז"א דביו"ט אף טריפה וודאי ל"ב אך למסקנת הש"ס דבדשיל"מ ל"א סד"ר להקל וע"כ מטעם שאסור לגרום דיחוי א"כ הטעם בדשיל"מ משום שאפשר לעשות בלי דיחוי אסור לגרום דיחוי א"כ בטריפה שנולדה ביו"ט שפיר בטל כיון דע"כ נדחה איסור טריפה היה דמותר לדחות איסור יו"ט וא"כ ביצת טריפה שנולד ביו"ט בטל ולכך השמיענו הרשב"א דהו"א דדוקא בטריפה וודאי דעכ"פ נדחה וודאי איסור טריפה ה"ה דנדחה איסור יו"ט אבל בס"ט שי"ל דלמחר לא נצטרך לדחות שום איסור דשמא יחי' כ"א יום א"כ שפיר לא נגרום דיחוי לאיסור יו"ט קמ"ל דעכ"פ כיון שלפנינו הוא ס' איסור וע"כ צ"ל לביטול א"כ שוב לא החמירו חז"ל וא"ש דבס"ד ממ"נ ס' תרנגולת טריפה בלא"ה בטל כקושית הצ"צ ואם נולד ביו"ט גם וודאי טריפה ל"ב משום איסור יו"ט ועיקר פלוגתת הפוסקים אי בטל בדשיל"מ היכי שמעורב בו איסור שאיל"מ הוא רק לפי המסקנא וא"ש הכל בס"ד

ז) ובאמת עפ"י הנ"ל י"ל קושיות המרש"א ביצה ד"ב בהא דפירש"י לא תאכל בו ביום ובג"מ מפרש טעמא והקשו בתוס' אמאי לא קתני אוסרין ומתירין דגם ע"ד שאינו אסור רק ליומא שייך למיתני לשון אסור ותירצו דנקט תאכל להשמיעני דב"ש מתיר אף באכילה והוקשו דא"כ משמע דלב"ה עכ"פ מותר בטילטול והא קיי"ל דאף לטלטל אסור והקשה במהרש"א די"ל כמו דמפורש בש"ס דלאוקמתא דר"נ דפליגי בנולד פריך וליפלגי בתרנגולת וכ"ת להשמיענו כח דב"ש דמתיר אף בביצה ופריך וליפלגי בתרנגולת להודיע כח דב"ה וכ"ת כח דהיתרא עדיף ליפלגי בתרווייהו והכוונה כמ"ש בתוס' דא"צ להאריך בלשון וא"כ שוב י"ל הכ"נ מש"ה נקט תאכל להודיע כח דב"ש דמתיר אף באכילה אף דניטעו דגם לב"ה מותר בטילטול אפ"ה כח דהיתרא עדיף

והנלע"ד לפמ"ש הצל"ח הטעם דכח דהיתרא עדיף משום דכח האוסר אם יהי' לנו ס' אם אוסר בזה ניזול מס' לחומרא אבל אם יהי' לנו ס' בדברי המתיר לא נוכל להקל מס' ולכך צריך להשמיענו כח דהיתרא ולפ"ז כ' דבאידך ל"ש כח דהיתרא עדיף דגם אם יהי' לנו ס' בדבר ניזול לקולא ואדרבא צריך להשמיעני כח האוסר דהא בס' ניזול לקולא ולא כמ"ש ש"ב ה"ג הר' יוסף יחי' בספרו צ"ל כלל זיין: