מהר"ש חלק א צד

ובעל מחשבות ל"ח שוטה. ואף שעדין חלוש הוא וא"י לדבר מ"מ כ' הרשב"א דגם בעתים חלים אף אם אינו חלים לגמרי רק כחולה אחר חליו מ"מ אי אינו עושה מעשה שטות חשיב בר דעת וא"צ בדיקה כלל כיון דעכ"פ אמר לסופר בפה מלא הן ואף שהח"ס כ' בשם הח"ש די"ל דוקא לשיטת המקילין דל"ח שוטה רק בא' מג' דברים א"כ חזינן דלענין להחזיקו בשוטה בעי ידיעה ודאית ושפיר בחזר בו מדברים הללו עכ"פ יצא מכלל עושה ג' דברים אבל לשיטת הר"מ דסגי במעשה שטות כל דהו י"ל דכ"ז שלא נתרפא לגמרי י"ל דעדין הוי בכלל שוטה ובאמת י"ל להיפך. אך באמת יפה כ' כת"ה א) דכיון דעכ"פ מפורש דינו דהרשב"א במחבר סי' קכ"א א"כ או דס"ל כשיטת הנוב"י דהר"מ מודה דלענין גט בעי רק א' מד' דברים ושוב בחזר מאותן הדברים ל"ח בכלל עושה ג' דברים או דלא ס"ל כסברא הנ"ל ואדרבה להיפך כיון דגם בעת שטותו לא עשה דברים המפורשים בש"ס רק קצת עניני שוטה וכיון דנראה שחזר מעט להתרפאות בודאי דשב דעתו אליו. ובפרט דהוי כס"ס שמא כשיטת הר"ש והר"א ושמא כשיטת הנוב"י דהר"מ ל"ק רק לענין עדות. וגם י"ל כמ"ש כת"ה דבשלמא אי הי' עושה מעשה שטות בפועל דאז ודאי הי' בכלל שוטה א"כ י"ל דבעי ידיעה ודאית שחזר לבריאתו ועיי"ש בח"ס שכ' דבעי ידיעה ודאי ששב לבריאתו ודמי להא דקאמר בש"ס חולין ד"ט בהמה בחייה בח"א עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכ' הרמב"ן דבנאבד הסכין בלי בדיקה ג"כ אסורה דל"ח נודע במה נשחטה ובחו"י הקשיתי עליו מש"ס חולין דמ"ג דמשני הש"ס התם אתילד לה ריעותא בסכין ואכ"מ

אבל הכא אף בעת שהמר"ש עליו ל"ח בכלל שוטה ודאי דאינו עושה מעשה שטות בפועל רק דבעי בדיקה שמא אין לו דעת אבל עכ"פ אין עליו שם איסור ודאי דגם בנשתתק מתוך חליו גם לדעת המצריכים בדיקה הוא רק מס' שוב כשרואין עתה שאינו במר"ש שפיר מחזיקין אותו בחזקת בר דעת א"כ אף שהוא חלוש עוד מהני הגט וכיון דבשעת ציווי להסופר והעדים בגט הא' הי' ניכר שפניו שמח זה שעת חלימת שלו וא"צ כלל בדיקה דגם בדיקה דנשתתק בחליו א"צ ג"פ כמפורש בש"ע ובפרט היכי דאמר הן. ועי' שו"ת ד"ח ח"ב סי' ע"ד וסי' ע"ה וסי' ע"ו וסי' ע"ז. יצא די"ל דאף בשעה שסדרו גט הא' הי' שפוי בדעתו והי' יכול לגרש

עתה נדבר משאר הריעותות שהי' בגט הא' ומ"ש כת"ה טעם הפוסקים דל"מ גירושי שוטה משום דפיתוי דידי' חשיב אונס זה כ' אדברי הנוב"י שכ' דע"י הב"ד יועיל הגירושין דמה שמלמדין אותו חשיב לשמה עי"ז כ' דמה שעושה ע"י פיתוי הב"ד חשיב כאונס ול"ח רצון גמור אבל באמת בעושה מעצמו בלי פיתוי הב"ד בודאי דאין לו דעת לכוין לשמה וכ"ז במי שחשיב שוטה אבל מי של"ח שוטה יש לו דעת מעצמו לכוין לפוטרה ע"י הגט א"כ אין נ"מ אם עושה ע"י פיתוי ובפרט דיפה כ' כת"ה די"ל דכיון דמחויב לגרשה א"כ במידי דמצוה ל"ח גט מעושה כמ"ש בתוס' ב"ב דמ"ח. אך באמת עיקר הטעם כמ"ש הר"מ בטעם דתלוי וזבין בהא דיקריב אותו כופה החומר תחת הצורה חשיב רצון וכ"ז מי שהוא בר מצוה אבל שוטה דאינו בר מצוה ל"ש כפי' אבל הכא דל"ח שוטה א"כ שפיר י"ל דאף אי מפתין אותו לשמוע דברי חכמים שוב חשיב רצון כמ"ש הר"מ בהא דכופין אותו וז"ב. ועי' שו"ת ח"ס אה"ע ח"ב סי' קע"ב שכ' דבקטנה לשיטת הר"מ יש חילוק בקטנה שאין לה דעת לא נאסרה בזנות רק קטנה שיש לה דעת רק שגזה"כ דאינה בר עונשין מ"מ חשיבה נתכונה למעול בבעלה ונאסרה ובב"נ נהרג בקטן שיש לו דעת ועי' שו"ת ח"ס יו"ד לענין קניית בכור לנכרי קטן א"כ בשוטה שאין לה דעת לא נאסרה אף לדעת הר"מ ובזה י"ל קושית הש"ש על הר"מ מדוע מקנין לקטנה ונאסרה הא הוי דשאבד"ל ועפ"ז א"ש דבקטנה שאין לה דעת באמת לא נאסרה אף בודאי זינתה ורק כשהגיעה לכלל דעת ושוב בקטן שיש לו דעת חשיב דשיבד"ל כמפורש בש"ס סוכה דמ"ב. וא"ש בס"ד וז"ב

והנה מה שבגט ה"א נתן לה כמ"פ בשתיקה והנה מפורש בש"ע סי' קל"ו דנתן לה בשתיקה דלדעת הר"מ מה"ת הוי גט כשר כל של"א לה לשון גרועה וכ' הב"ש הטעם דבגט הוא לשון הבעל ומוכח דנותן לשם גירושין דעיקר הטעם דבעי אמירה לגלות מחשבת הלב והכא מה"ת הוי גילוי מחשבת הלב אבל בקידושין אף בקידשה בשטר מ"מ אין מוכח שמקבלת לשם קידושין. ונשמע מזה דבאמת בקידושין לא הקפידה התורה על אמירה רק לידע מחשבת הלב וכל שיש הוכחה מצד הענין סגי. והנה בר"ן קידושין כ' דהא דבנתן הוא ואמרה היא הוי ס' עיקר הס' אם הוא נותן אדעתא דידה לשם קידושין ומוכח דאין הס' מצד דחשיב כי תלקח רק עיקר הס' אי מתכוין לשם קידושין ולשיטת הב"ש קשה הא בקידושי שטר בחמת יש הוכחה מצד הבעל דנותן לשם קידושין ועיקר הא דצריך לידע שגם האשה מקבלת לשם קידושין ולזה שוב מהני מצד אמירתה ועיין בא"מ סי' כ"ז שכ' דבקידושין עיקר הא דבעי עדים וחשיב דש"ב הוא מצד הבעל. אך באמת רש"י פי' דנתן הוא ואמרה הוא דמי לכי תלקח. אך שיטת הר"ן והטור דבלי אמירה פסול אף מה"ת דנהי דחמת הדבר דבעי רק גילוי מחשבתו אבל זה ל"ח גילוי מחשבתו דשמא חזר בו ואינו רוצה לגרשה ומה"ת בעי הוכחה ברורה או מצד אמירתו או עכ"פ אי הי' עסוקין באותו ענין דיש תיכף בשעת נתינה ידיעה ודאי שנותן לה לשם גירושין או קידושין וכת"ה כ' די"ל דהתורה הקפידה על אמירה דידי'. לענ"ד ז"א דא"כ אף עסוקין באותו ענין ל"מ דל"ח כפי' אבל כיון דבעי רק גילוי מחשבתו סגי הוכחה מצד הענין

והנה בשבועה דגילתה התורה דבעי ביטוי שפתים ג"כ יש ס' בזה אי בעי רק גילוי מחשבתו או גזה"כ דבעי דיבור פה. ובאמת י"ל דבזה נחלקו אביי ור"א בשבועות דכ' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דלאביי י"ל דלא הקפידה התורה רק על גילוי מחשבתו בשעת השבועה א"כ נהי דמשמעות שבועה שאוכל היינו שיאכל אבל כיון שאפשר לפרשו על צד הדוחק על איסור אכילה וכיון שמסרבין יש הוכחה מצד הענין דאסר על נפשו מפרשין הלשון על איסור אבל ר"א ס"ל דגזה"כ דבעי דיבר פה א"כ בעי שהדיבור בעצמו יוכיח על הכוונה ובחו"י הארכתי בזה לענין שבועה בכתב דג"כ י"ל דתלוי בזה ועיין ש"ס כריתות ד"ד בהא דקאמר הש"ס שאני מגדף שכן ישנו בלב ועיי"ש ברש"י ועיין במלמ"ל בהלכות איסורי מזבח לענין הא דבעי בקרבן ח' ימים עיקרו משום חשש נפל רק שגזה"כ דלא נסמוך על שום ידיעה רק אידיעת ח' ימים ולא אידיעת כלו לו חדשיו ועיין ריט"א פ"ק דבכורות. ונשמע דבלא אמירה לכמ"פ בטל מה"ת ולשיטת הר"מ הוי רק פסול דרבנן. וכת"ה כ' דכיון דהי' מהני בהי' מדבר על עסקי קידושין וכ' ברמ"א דכל שמדברים לפניו סגי אך הט"ז כ' דצ"ל שהוא בעצמו ידבר בפני' אבל אמירת אחרים ל"מ ותמה כת"ה הא דעת הרמ"א דאף שנתן לה בשתיקה אם אומרים שכיונו לשם קידושין מהני והקשה החמ"ח דהא אף באמרה היא הוי רק ס' אף דבע"כ מיירי שאומרים שכונו לשם קידושין

ובאמת הבי"מ כ' די"ל באמרה הוא אף באומר הוא שלא נתן לשם קידושין א"נ והוי ס' מקודשת. אך כת"ה כ' דהואיל שאמרה היא גרע דהוי כי תלקח. לענ"ד ז"א דנודע דעת המהרלב"ח דאף דמתפיס בדבר האסור ל"מ מ"מ היכי שאמר הרי את אסירא עלי כאימא דמהני כיון דכבר אמר לשון שנגמר בו האיסור לא מגרע מה שאמר בסוף לשון הסותר ועיין במלמ"ל פ"א מנדרים שכ' דכ"ז א"נ כמ"ש הר"ן בנדרים דנדר מהני מה"ת אף בלי התפסה לכך כיון דל"צ לסוף הדיבר לענין חלות הנדר א"כ לא מגרע להאיסור אבל למ"ש בר"ן שבועות דעיקר