מהר"ש חלק א צא

הוי כאלו הידים קנוים לבעל ורק אז כשאומרת א"נ הוי כקונית הידים ובמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי חשיב כשלו. וכ' בחוי' אף דבש"ס גיטין דע"ז קאמר הש"ס ידה מי קא קניא לי' כבר כ' הרשב"א דכיון שמקבלת הגט הוי ככבר אמרה א"נ. יצא דלמ"ד דא"י להפקיע מ"י צריכין אף ביד דאשה לומר הטעם דגיטה וידה באין כאחד כמ"ש בתוס' שם

נשמע דמי שיש לו שתי נשים ומגרש א' ונתן לאשתו השניה בשליחותה דל"מ דכאן ל"ש לומר גיטה וידה באין כאחד כיון דאינה מגרשה ושוב אין לה יד ועיין תוס' גיטין דכ"ג ע"ב. עכ"פ באשה חשיב הוצאה מרל"ר ועיין בר"ן נדרים ד"ל גבי אשה כפדאן אחרים דמי ושפיר בשוטה ל"מ ול"ד לסופר דא"צ רק כונה לשמה שפיר מהני בגדול עע"ג. ואף דבחליצה מוכח בתוס' דאי הי' מוכח דעושה לשמה הי' מהני י"ל דשם אין להיבם בה קנין ממון ול"ח כלל שהוא ברשותו ורק איסור רובץ עליהם והראי' דכ' בתוס' כתובות ד"ב דארוסתו אגידא בי' טפי מיבמתו ועיין בתוס' קידושין ד"ד שכ' דביאה ביבמה הוא גמר קנין של הראשון. ובאמת מפורש בש"ס גיטין דפ"ג דזיקת הבעל פקע במיתתו ורק איסור הוא מחמת היבם דמפורש שם דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר עיי"ש ונודע דעת הרמ"א דבנפלה לפניו זקוקה אסור לישא אשה עד שיחלוץ ולכאורה הטעם משום דזיקה ככניסה והקשה הח"צ דזיקה גרע מארוסה וליכא חדר"ג. וכ' העצי ארזים משום דאח"כ יהי' חשש חליצה פסולה דא"ר ליבום ועיין שו"ת ח"ס אה"ע סי' א'. עכ"פ נשמע דביבמה אין לו קנין בה קודם שנשאה ורק איסור רובץ עלי' וגזה"כ דאיסור זה פקע אם מכיון לפוטרה כמו דבעי בגט שהסופר יכוין לשמה ה"ה דבעי כונת החולץ לפוטרה ועיין שו"ת ח"צ סי' א' ובשו"ת ד"ח סי' נ"ב א"כ שפיר אי הי' מוכח דעושה לשמה הי' מהני אבל בגט פשיטא דל"מ

ועפ"ז יש לפלפל בש"ס יבמות דנ"ב בהא דכתבו גט לאשה דעלמא אינו גט ובעי הש"ס ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' דמי ככניסה א"ד כיון דלא עשה בה מאמר לא והוקשו הרא"ש והרשב"א דהא אף בעביד ל"מ בה גט לחוד ושוב הוי כאשה דעלמא. ובתוס' נזיר די"ב הקשה דנימא דביבמתו מהני הואיל שבידו ליבמה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וי"ל עפמ"ש השטמ"ק דבמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו א"כ י"ל באשה דעלמא יש ב' חסרונות א) דלע"ע אין כאן מקום חלות הגירושין ב) דמחוסר הקנאה מרל"ר דלע"ע אינה ברשות הבעל ומש"ה בעי הש"ס ליבמתו מהו ובאמת ידע הש"ס דהכא הוי בידו רק להא דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו לזה בעי הש"ס א"נ דכיון דאגידא בי' ככניסה דמי היינו דעכ"פ ל"ח מחוסר הקנאה ושוב נהי דלע"ע א"י הגט לחול מ"מ לזה שוב מהני סברת בידו א"ד כיון דלא עשה בה מאמר עדין חשיב מחוסר הקנאה ול"מ סברת בידו אבל אחר דעשה בה מאמר עכ"פ מקודשת מדרבנן ועכ"פ חשיבא כשהוא ברשות הבעל ול"ח מחוסר הקנאה ונהי דלע"ע ל"מ הגט לזה שוב מהני סברת בידו וא"ש הכל בס"ד

ועפ"ז י"ל בהא דנסתפקו לשיטת הר"מ ז"ל דאם נכתב בשעה שא"ר לגירושין חשיב של"ש ועפ"ז כ' כמ"פ דבנשתטות יש לפקפק בהשלשת הגט דלע"ע א"ר לגירושין וכ' בשו"ת רח"כ סי' ו' די"ל דהואיל דאגידה בי מהני וכמ"ש הש"ס ליבמתו מהו ולפ"ז א"ש דשם הטעם משום דבידו רק אי לאו סברא דאגידא לא הי' מועיל אף דבידו והארכתי בזה עכ"פ י"ל דיש חילוק בין יבמה לגט דבגט שוטה בודאי ל"מ אף מה"ת וז"ב. ומפורש בש"ס גיטין במתני' דמי שאחזו קורדיקוס א"י למנות שליח ואי מינה בעודו בריא וביטלו בשעה שנחלה אין בדבריו כלום ומפורש בש"ס שם דלר"ל מהני לכתוב בשעה שהוא שוטה ולר"י ל"מ ואף לר"ל רק היכי דסמיא בידן. ופריך הש"ס לר"י מהא דשחט רוב שנים ורמז לכתוב גט דמהני וס"ד דהש"ס דזה דמי למ"ש קורדיקוס ומשני הכא דעתא צליתא והקשה בתוס' דקשה אף לר"ל דהא בלא סמיא בידן אף לר"ל ל"מ. וי"ל דנודע שיטת הר"מ דנתנו בעת שטותו הוי רק פסול דרבנן ולשיטת הטור פסול מה"ת ולפי הבנת הב"י בדעת הר"מ ז"ל הוא רק בחולי דסמיא בידן ולדעת הב"ח והב"ש אף בשוטה גמור אינו רק פסול דרבנן היכי דהי' שפוי בדעתו בשעת מינוי. ונלענ"ד דזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל דר"ל ס"ל דבכל שליחות תיכף בשעת מינוי מקבל השליח כח הבעלים ועומד לגמרי במקום הבעלים א"כ באמת אין חסרון אף אי נשתטו הבעלים כיון דעכ"פ נשאר ענין אישות ואגידא בי' וכמ"ש הג' רח"כ ול"ד למת הבעל דשם כבר פקע האישות ואף די"ל דעכ"פ מדרבנן א"י לכתוב דדמי למגרש בעת שטותו אבל לענין פסול דרבנן יש לחלק בין סמיא בידן דהיכי דבידו מהני עכ"פ לענין האיסור דרבנן אבל ר"י ס"ל דבאמת השליח אינו מקבל כח הבעלים רק שגזה"כ דאם יעשה השליח יהי' חשיב כהמשלח עשה היינו דהפעולה מתייחס להמשלח א"כ בנשתטה בשעת כתיבה א"כ על אותו שעה א"א לייחס הפעולה להמשלח אף מה"ת ל"מ ולענין ד"ת ל"מ מה שבידו כמו דל"מ למנות שליח בעת שטותו אף היכי דסמיא בידן

א"כ י"ל דבאמת ידע הש"ס דשחט רוב שנים אינו בירור שדעתו מטורפת רק שיש להסתפק דבשעת הכתיבה בא לכלל טירוף ורק לר"ל כיון דבסמיא בידן מכשיר לכתחילה ע"כ דס"ל דבמינה בשעה שהי' בריא אז אף בנשתטה בשעת כתיבה כשר מה"ת ונהי דעכ"פ מדרבנן פסול מ"מ הכא דרק מספקא לן שמא נטרפה דעתו שפיר הוי לי' ס' דרבנן ואף דהוי נגד ח"א מ"מ לפמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואת א"ש. אבל לר"י דאף בסמיא בידן פסול ע"כ דס"ל נשתטה בשעת כתיבה פסול מה"ת דלא קיבל כלל כח הבעלים ושוב בשחט בו רוב שנים הוי לי' ס' ד"ת ומיושב קושית התוס' עכ"פ י"ל דלר"י אף בנשתטה בשעת כתיבה פסול מה"ת

עכ"פ נשמע דאף א"נ כשיטת הר"מ והבנת הב"ח והב"ש בדבריו עכ"פ זה רק היכי דמינה שליח בעודו הי' בריא אבל היכי דבשעת מינוי אינו שפוי בדעתו הי' בודאי דל"מ. ועוד ראי' לזה דהנה בס' ג"פ כ' ראי' לשיטת הר"מ דמה"ת מהני כתיבה בעת שטותו דא"נ דפסק כח שליחות א"כ אחר שחזר לשפוי יצטרך שליחות מחדש ובאמת שיטת כמ"פ דנשתטה בין מינוי השליחות לכתיבה בטל השליחות ומוכח בירושלמי דדמי לאכל חלב והפריש קרבן והמיר ומטעם דיחוי וא"נ דגם בעת שטותו אם יגרש ע"י ב"ד שילמדו אותו יחול עכ"פ מס' א"כ בודאי עכ"פ לא פסק כח השליחות ונודע שיטת הכ"מ בהא דלאחר שיחלוץ יבמך למ"ד מספקא לן אי קידושין תופסין ל"ח דשלב"ל א"כ עכ"פ ל"ש דיחוי וע"כ צ"ל דבעת שטותו ל"מ גיטו אף למשוי ס' ושוב א"נ דאם נשתטה אח"כ פסול מה"ת שוב פסק כח השליחות ול"מ אף אחר שישתפה וע"כ דכיון דכבר מינה בעודו בריא ל"ב כח השליחות אף אחר שנשתטה וא"ש

נחזור להנ"ל דשוטה גמור בודאי א"י לגרש אך מי הוא החשיב שוטה מפורש בש"ס חגיגה שם דלר"י אם עביד א' מהני דברים דרך שטות היינו שאין מקום לתלות בד"א ואף שיש לתלות במידי דל"ש אין תולין ומחזיקין אותו בשוטה לכ"מ. והנה כת"ה כ' די"ל כ"ז בסתם אי לא ידעינן דיש לו דעת בד"א אז בסתמא מחזיקינן לי' לשוטה לכ"מ אבל ביש לו דעת בד"א לא מחזיקין אותו לשוטה אף בעושה א' מהני דברים. הנה ז"א ניתן לומר כלל דבפי' קתני במתני' שוטה פטור מן הראי' וקאמר הש"ס ע"ז איזהו שוטה ומשמע דבעושה א' מהני דברים לר"י פטור ולא משכחת שיתחייב בראי' ונקט שוטה דומיא דחרש שוטה וקטן דודאי פטורים ואי כמ"ש כת"ה לינקוט בש"ס איזה שוטה שפטור בודאי כל שאין לו דעת בשום דבר דהא בעביד א' מהן משכחת שיתחייב היינו בבדקו אותו והוא בר דעת בד"א ואי דאשמעינן דגם בעביד א' מהן עכ"פ כ"ז שלא בדקו א"א לחייבו בראי' דהא מחזיקינן לי' לשוטה