מהר"ש חלק א ט

בישול נדחה א"כ אי ליכא איסור הבערה מטעם מתוך שוב שייך לומר לענין איסור בישול עדל"ת וזה הכונה מדלא נפקא לי' דבפשיטות י"ל הא דאסור לשרוף משום דבבישול ל"ש מתוך רק מדנדחק לומר שהבערה אב מלאכה והא איסור בישול בודאי יש ביו"ט וע"כ דבזה הי' אמרינן עדל"ת ושפיר נשמע דל"ל מתוך דא"נ מתוך לא נשאר רק איסור ועפ"י הדברים הנ"ל כתבתי לבני

מה שהעירות בש"ס דביצה די"ב דקאמר הש"ס דהא דתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מני ב"ש דל"ל מתוך דאי ב"ה נימא מתוך והקשו בתוס' דהוי מצי למימר ר"ע הוא דנמי ל"ל מתוך. והנה עור הבאת דיש להקשות דהא י"ל בלא"ה דלא ילקה משום עדל"ת ואי דיש ל"ת ועשה מ"מ לשיטת הריב"א עכ"פ הל"ת נדחית. ורצית לומר דבאמת ל"ש בזה לומר עדל"ת דל"ח בעידנא. אך לפמ"ש הב"ט דיש בזה פלוגתא אי בעי בעידנא א"כ י"ל דר"ע ס"ל דל"ב בעידנא וא"כ לדידי' י"ל דאף דל"ל מתוך מ"מ לא הי' לוקה משום דעכ"פ הל"ת נדחית. אך ב"ש וב"ה דקאמרי גיטין דמ"א לישא שפחה אינו יכול וקשה קושית התוס' שם ליתי עשה דלשבת וידחה וע"כ כתירוץ התוס' שם בעידנא ונשמע דבעי בעידנא. א"כ שוב ל"ש בעולת נדבה ענין עדל"ת ולכך שפיר קאמר הש"ס דאי ל"ל מתוך שפיר לקי. הנה באמת קשה לומר דר"ע יסבור דל"צ בעידנא. ומה שאמרת עוד דמש"ה שחיטה ל"ח בעידנא לפי שנוהג בחולין ול"ח עבודה אבל לר"ע חולין ט"ז ע"כ שחיטה עבודה ושוב הוי בעידנא. באמת יש להסביר סברא הנ"ל דבשעת שחיטה אין הוכחה שהוא בהמת קודש דהא גם חילין בעי שחיטה. אך באמת לכאורה זה טעות דהא שחיטת חונין מותר ביו"ט משום דראוי לאו"נ ואף אם שחטו שלא לצורך אפ"ה לא לקי משום דשייך הואיל דאי מקלעי אורחים אך עיקר האיסור נצמח משום שהוא קודש א"כ הוי השחיטה חלק מן המצוה. אך באמת אף אם שחיטה אינו נוהג רק בקודש אפ"ה ל"ח בעידנא דהמצוה אינו נגמר רק אחר זריקה והקטרת אימורים. והשתא העראה עם גמר ביאה דהוי מעשה אחד ואין הפסק ביניהם אפ"ה ל"ח בעידנא מכ"ש שחיטה עם זריקה דחשיבי ב' עבודות פשיטא דל"ח בעידנא ועי' מ"ש בשו"ת עט"ח בישוב קושית השא"ר לענין בגדי כהונה דל"ח בעידנא. ותירץ דלבישת בגדי כהונה חשיב מצוה באפי נפשי' ועי' תוס' יבמות ד"ה דכ' דעשה דבגדי כהונה דחי לאו דכלאים ועי' שו"ת פרשת מרדכי

אך בעיקר קושית התוס' דהוי מצי למימר ר"ע הוא. י"ל דבאמת קשה כדבריך וכבר העירו בזה המפורשים דהא י"ל דבלא"ה לא ילקה משום דעדל"ת ואי דיש עשה ול"ת הא עכ"פ הל"ת נדחית לשיטת הריב"א. אך באמת י"ל דל"ש בזה לומר עדל"ת דל"ח בעידנא. אך כבר הבאתי דמהא דצריך קרא דשריפת קדשים אסור ביו"ט וע"כ דס"ד דנימא בזה עדל"ת אף דל"ח בעידנא ורק שכ' התוס' דא"א למילף מיני' לעלמא די"ל דרק לאוי דיו"ט דקיל דמותר במקום או"נ נדחה מפני עשה. אבל עכ"פ נשמע דלאו דיו"ט נדחין מפני עשה אף דלא הוי בעידנא. אך כ"ז למאן דל"ל מתוך א"כ אאפ"ל דהא דס"ד בשריפת קדשים שיהי' מותר ביו"ט רק מטעם עדל"ת ושפיר נשמע בלאו דיו"ט נדחה אף באינו בעידנא אבל למאן דס"ל מתוך א"כ י"ל דהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא מטעם מתוך א"כ שוב אין ללמוד משם דעדל"ת רק מכלאים בציצית א"כ אף בלאו דיו"ט צ"ל בעידנא. א"כ לפ"ז שפיר הכל ניחא דלב"ה דס"ל מתוך א"כ שוב לא נוכל למילף מהא דשריפת קדשים דעדל"ת וא"כ גם לענין דחיית לאו דיו"ט צ"ל בעידנא א"כ שפיר מוכרח הש"ס לומר דטעם דב"ה דאינו לוקה משום מתוך. אבל לר"ע נהי דל"ל מתוך מ"מ אדרבה כיון דלא ס"ל מתוך א"כ שוב נשמע מהא דשריפת קדשים דעדל"ת בישול ואמרינן עדל"ת. אבל הרמב"ם ז"ל נהי דפסק מתוך מ"מ לענין איסור בישול ל"ש מתוך ונהי דלא נשאר רק חד לאוי מ"מ לדידן גם ב' לאוי נדחין מפני עשה כמ"ש התוס' יבמות ד"ג ורק הכא ל"ש עדל"ת משום דמשהה ע"מ לבערו א"ע ושוב אסור לשרוף מחמת דחשיב כמבשל וא"ש הכל בס"ד וז"ב

היקר החריף והשנון כ' חיים שיחי'

אף במקום דאינו בעידנא עכ"פ לענין לאוי דיו"ט א"כ נהי דל"ל מתוך מ"מ לא לקי משום דעדל"ת ואף דהוי עשה ול"ת מ"מ עכ"פ הל"ת נדחית וא"כ אדרבה יש ראי' מסוגית הש"ס הלז לשיטת הריב"א דאל"כ הי' מצי לאוקמי ר"ע הוא דל"ל מתוך ואי דלר"ע שייך לומר עדל"ת אף באינו בעידנא מ"מ ל"ת ועשה אינו נדחה וע"כ דעכ"פ הל"ת נדחית ושוב לא לקי וא"כ אדרבה לב"ה דס"ל מתוך אאפ"ל מטעם דחיית עשה ורק מוכרח לומר ההיתר מטעם מתוך. אבל לר"ע שוב י"ל ההיתר מטעם דחיית עשה ועכ"פ הל"ת נדחית ולא לקי. אך לכאורה תיקשי דא"כ היכי ניחא לאוקמי הא דהשוחט עולת נדבה כב"ש הא כיון דל"ל לב"ש מתוך א"כ שוב נשמע משריפת קדשים דעדל"ת עכ"פ בלאוי דיו"ט אף באינו בעידנא וא"כ שוב שייך בעולת נדבה ההיתר מטעם עדל"ת. אך באמת כבר הבאתי בחי' דברי הפרדס דוד מ"ש בישוב דברי רש"י ז"ל מנחות ד"מ דכ' דב"ש לא דרשו הסמוכין בכלאים בציצית להתירא היינו עפ"י דברי התוס' יבמות ד"ד דמש"ה לא דרשינן הסמוכין לאיסור דמהיכי תיתי להתיר אבל לב"ש דל"ל מתוך א"כ נלמוד מש"ק להתיר ושוב דרש הסמוכין לאיסור וא"כ נהי דיש ללמוד מש"ק להתיר מ"מ כיון דדרשינן הסמוכין בכלאים בציצית לאיסור שוב ילפינן בכה"ת מכלאים בציצית דאין עדל"ת אבל לדידן דס"ל באמת בכלאים בציצית שרי א"כ באמת ילפינן משם בכה"ת עדל"ת ורק למאן דס"ל מתוך גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ושוב אאפ"ל דבעולת נדבה ההיתר מטעם דעדל"ת ומוכרח לומר מטעם מתוך אבל לר"ע דל"ל מתוך וע"כ דהס"ד בשריפת קדשים הוא רק מטעם עדל"ת ושוב נשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא ושוב הכא בפשיטות אינו לוקה משום דעדל"ת ואף דיש עשה ול"ת מ"מ עכ"פ הל"ת נדחית ויש אדרבה ראי' מכאן לשיטת הריב"א דאל"כ הוי מצי לומר ר"ע הוא וא"ש הכל בס"ד

ובאמת עפי"ז יש לפרש דברי התוס' ביצה שכ' דהוי מצי לומר ר"ע הוא רק דבדברי ב"ש מפורש טפי והדבר תמי' דהא מדאוסר ר"ע שריפת חמץ ביו"ט נשמע דל"ל מתוך. אך כבר כתבתי די"ל בשריפת חמץ ל"ש היתר מטעם מתוך חדא דל"ח צורך וגם משום דניחא בעיכולין הוי מבשל ובבישול ל"א מתוך רק כונת הש"ס דמשמע לי' מדנקט ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה דהוי עשה ול"ת וקשה דאף אי לא הי' רק ל"ת ג"כ לא הי' נדחה דל"ח בעידנא וע"ז קאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך היינו דלא ס"ל מתוך בהבערה וא"כ אין לומר בהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט מטעם מתוך רק מטעם עדל"ת ונשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא ושוב הי' הכא היתר מטעם עדל"ת ולכך מוכרח לומר שהבערה אב מלאכה. אך באמת כ' בתוס' פסחים די"ל דלמ"ד ללאו יצאת לא נאסר ביו"ט ושוב לפי"ז לא נשמע דר"ע ל"ל מתוך דהא באמת בשריפת חמץ ל"ש היתר מטעם מתוך דל"ח צורך וגם דבבישול ל"ש מתוך

ובאמת י"ל בשריפת קדשים הי' הס"ד להתיר מטעם מתוך ובאמת גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא וא"כ שריפת חמץ אינו דוחה אף ל"ת גרידא רק הא דנקט אב מלאכה לפי דלמ"ד ללאו יצאת אינו אסור כלל ביו"ט אך הש"ס ס"ל דדוחק לומר דלמ"ד ללאו יצאת לא יתסר ביו"ט וע"כ הכונה דל"ת גרידא הי' נדחה וע"כ דל"ל מתוך ונשמע יטעם מטעם