מהר"ש חלק א ח

י"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא רק משום מתוך ושוב י"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא

א"כ אדרבה ר"ע לשיטתו דל"ל מתוך א"כ נלמוד מהא דשריפת קדשים דלאוי דיו"ט דלא בעי בעידנא. א"כ שפיר אי לא הי' בהבערה רק לאו גרידא הי' נדחה אף דלא הוי בעידנא. אבל לב"ה לא נלמוד מהא דשריפת קדשים כלל ענין דחיית עשה לל"ת ושוב י"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ושוב אף איסור מוקצה אינה נדחה אף דל"ח רק ל"ת גרידא מ"מ אינו נדחה דל"ח בעידנא ושוב ע"כ דתשביתו מעיו"ט ושוב הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עלי' ושוב יש נ"מ בשיעורו. א"כ שפיר מהא דס"ל ב"ה מוקצה שוב א"א לשרוף חמץ ביו"ט אף דס"ל מתוך מ"מ אסור לשרוף מטעם מוקצה ואף דליכא רק ל"ת לחוד מ"מ אינו נדחה משום דלא הוי בעידנא ושוב כיון דס"ל דגם לאוי דיו"ט אינו נדחה מפני עשה רק היכי דהוי בעידנא א"כ עכצ"ל דגם לאוי דיו"ט לא קילי משארי איסורין לענין דחוית עשה דבכולהו בעי בעידנא א"כ שוב הוי רק בגדר דחי' ושוב אסור לגרום לכתחילה דחיית ל"ת מפני העשה כמפורש בש"ס סנהדרין הנ"ל דלמ"ד טומאה דחי' מעברין ול"ד להא דמותר למול אף דיצטרך לחלל שבת אצל פק"נ דשם הוי הותרה אבל הכא דהוי רק דחי' אסור לגרום ומש"ה אסור לשחוט אם אין לו עפר מוכן אף דבדיעבד נימא עדל"ת מ"מ אסור לגרום דחי'. וא"כ שפיר מקושר דאי ב"ה לא הי' סובר מוקצה והי' ס"ל דב"י ניתק א"כ הי' מקום לומר דמותר לגרום דחיית לאוי דיו"ט לגבי עשה די"ל דלאוי דיו"ט קילי ול"ב בעידנא ושוב חשיב הותרה ומותר לגרום מידי דהוי הותרה. אבל השתא דקאמר זה וזה בכזית וע"כ צ"ל דס"ל דב"י אינו ניתק וה"ט דתשביתו בעיו"ט ועיקר הוכחה דביו"ט הי' אסור לשרוף אף דס"ל מתוך מ"מ כיון דס"ל מוקצה ד"ת שוב אסור מטעם מוקצה ואף דל"ח רק ל"ת גרידא מ"מ אינו נדחה משום דל"ח בעידנא. וכיון דס"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ע"כ דאין שום קולא בלאוי דיו"ט נגד שאר ל"ת דבכולהו בעי בעידנא ושוב גם לאוי דיו"ט אף במקום דנדחה ל"ח רק בגדר דחי' ושוב שפיר אסור לגרום דחי' מש"ה אסור לשחוט לכתחילה אם אין לו עפר מוכן אף דבדיעבד י"ל עדל"ת מ"מ אסור לגרום דחי' וא"ש הך שלשה ממרות של ב"ה דכ"א תלוי בחבירו וז"ב ונכון בס"ד ע"ד הפלפול ודו"ק

ועפ"י דרך הנ"ל נלע"ד ליישב סוגי' דפסחים ד"ה דקאמר הש"ס ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך והעירו המפורשים חדא קושית התוס' די"ל דל"ח צורך ואף שכ' התוס' דע"י חיוב תשביתו חשיב צורך הא י"ל משהו ע"מ לבערו אינו עובר ושוב ל"ח צורך. ועוד העירו המפורשים לפי דברי הירושלמי פ"א דשבת דהקטרת אימורים אסור בשבת אף למ"ד הבערה ללאו יצאת אפ"ה כיון דניחא לי' בעיכולי הוי כמבשל וא"כ ל"ש מתוך דהא ל"א מתוך רק בהוצאה והבערה. ועוד הקשו על הרמב"ם דס"ל מתוך ואפ"ה ס"ל דאסור לשרוף חמץ ביו"ט. אך באמת כבר הבאתי מה שקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה הכונה דיש עשה ול"ת ואינו נדחה מפני עשה דתשביתו דאי לא הי' רק ל"ת גרידא הי' נדחה מפני עשה דתשביתו. אך באמת קשה דאף אם לא הי' רק ל"ת גרידא אפ"ה לא הי' שייך דיחוי משום דלא הוי בעידנא. אך כבר הבאתי מ"ש הב"ט דיש ללמוד דלאוו דיו"ט נדחין מפני עשה מהא דאיצטרך קרא דשריפת קדשים אסור ביו"ט ונהי דבעלמא א"א ללמוד משום דשאני לאוי דיו"ט דקילי אבל לענין לאוי דיו"ט שפיר ילפינן משם וממילא נשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא אך כבר הבאתי דברי הפרדס דוד דלמ"ד דס"ל מתוך א"כ י"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט משום מתוך ושוב אף לאוי דיו"ט לא נשמע דנדחה מפני עשה רק מכלאים בציצית ושוב בעי בעידנא. א"כ י"ל זה כונת הש"ס דמדאמר ר"ע דע"כ תשביתו מעיו"ט דביו"ט אסור לשרוף וקאמר משום דהבערה הוא אב מלאכה והכונה דיש עשה ול"ת וקשה דאף אי לא הי' אב מלאכה אפ"ה גם ל"ת גרידא אינו נדחה משום דל"ח בעידנא דהאיסור עובר בשעת הבערה והמצוה אינו מקיים רק בשעה שמבוער. ועכצ"ל דר"ע ל"ל מתוך ואין הכונה דאי הי' ס"ל מתוך הי' מותר לשרוף חמץ ביו"ט מטעם מתוך ז"א די"ל דל"ש בזה היתר מטעם מתוך חדא דכיון דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע א"כ ל"ח צורך ועוד דחשיב כמבשל ל"ש מתוך. רק זה הכונה דבשלמא אי לא ס"ל מתוך א"כ שוב נשמע מהא דהי' דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט משום דחיית עשה לל"ת ונשמע דבלאוי דיו"ט דקילי ל"ב בעידנא א"כ שפיר אי לא הי' בהבערה רק איסור לאו שפיר הי' נדחה מפני עשה דתשביתו אף דל"ח בעידנא אבל אי הי' ס"ל מתוך היינו טכ"פ בהבערה א"כ הי' אפ"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט משום מתוך וא"כ שוב לענין לאוי דיו"ט ג"כ בעי בעידנא לענין דחי' א"כ פשיטא דגם אי לא הי' בהבערה כ"א איסור לאוי אפ"ה הי' אסור ביו"ט דל"ש היתר מטעם מתוך די"ל דחשיב ניחא לי' בעיכולין והוי כמבשל ובבישול ל"א מתוך. וגם ל"ש לומר עדל"ת דל"ח בעידנא וזה כונת רש"י ז"ל דקאמר מדלא נפקא לי' היינו בפשיטות לא נלמוד מה דס"ל דאסור להשבית ביו"ט דלא ס"ל מתוך ז"א דבבישול ל"א מתוך רק הכונה מדלא נפקא לי' רק משום דס"ל הבערה אב מלאכה. ועכצ"ל דס"ל דל"ת גרידא הי' נדחה וכ"ז אי ל"ל מתוך שפיר נשמע מהא דשריפת קדשים דלאוי דיו"ט נדחין אף דלא הוי בעידנא אבל אי ס"ל מתוך א"כ שוב בעי בעידנא ושוב אף אי ללאו יצאת הי' אסור ושפיר קאמר מדלא נפקא לי'. וא"ש שיטת הרמב"ם ז"ל נהי דס"ל מתוך מ"מ אסור להשבית ביו"ט דל"ש מתוך משום דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובבישול ל"א מתוך ואדרבה כיון דס"ל מתוך א"כ גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא א"כ פשיטא דל"ש בשריפת חמץ לומר עדל"ת משום דלא הוי בעידנא ואף ל"ת גרידא אינו נדחה וא"ש הכל בס"ד

ובפשיטות י"ל דמדקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה דיש עשה ול"ת משמע דלאוי גרידא הי' נדחה וקשה א"נ משהה חמץ ע"מ לבערו א"ע א"כ הוי אפשר לקיים שניהם ולא דחי ועכצ"ל דר"ע ס"ל דלא מהני מה דמשהה לבערו א"כ שפיר קאמר הש"ס נשמע דל"ל מתוך דאי הי' ס"ל מתוך שוב הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט דחשיב צורך בשביל מצות תשביתו אבל הרמב"ם ז"ל נהי דפסק מתוך אפ"ה אסור להשבית דס"ל משהה ע"מ לבערו א"ע ול"ח צורך וזה כונת רש"י ז"ל מדלא נפקא היינו דבפשיטות מדאוסר להשבית ביו"ט לא נשמע דל"ל מתוך די"ל דל"ח צורך משום דמשהה ע"מ לבערו א"ע רק מדלא קאמר אלא משום דהבערה אב מלאכה ונשמע דל"ת גרידא הי' דוחה. ע"כ דגם משהה ע"מ לבערו עובר ושוב אי הי' ס"ל מתוך הי' מותר לשורפו דחשיב צורך וע"כ דל"ל מתיך וא"ש

עוד י"ל עפ"י קושי' הנ"ל דהא י"ל דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובבישול ל"ש מתוך. אך באמת י"ל דבאמת בהא דנקט ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה לשי' התוס' דלמ"ד ללאו יצאת אינו אסור ביו"ט וקשה נהי דלאו דהבערה אינו ביו"ט אפ"ה הכא כיון דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובישול בודאי אסור ביו"ט. אך באמת י"ל דנודע דר"ע ס"ל אין עשה דוחה ב' לאוין כמפורש נזיר דמ"ח א"כ י"ל דר"ע ס"ל דהכא שייך לומר עדל"ת ואף דהוי ל"ת ועשה מ"מ י"ל דעשה דתשביתו דעובר בכל רגע חשיב חמיר ודוחה ל"ת ועשה. אך כיון דניחא בעיכולין חשיב כמבשל ויש לאו דמבשל ולאו דהבערה וב' לאוין אין נדחין מפני עשה וכ"ז אי הבערה אב מלאכה ואסור ביו"ט ויש ב' לאוי ושפיר אינו נדחה ושפיר קאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך דאי הי' ס"ל מתוך עכ"פ לענין הבערה שוב נהי דהוי כמבשל ול"ש מתוך באיסור בישול מ"מ לאו א' הי' נדחה מפני עשה וכ"ז ר"ע דנקט הטעם משום דהבערה אב מלאכה וע"כ הכונה דאי לאו איסור הבערה הי' איסור