מהר"ש חלק א פה

אף בצוואת שכ"מ כמפורש בש"ס ב"ב דקמ"ח דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ובשלמא בהלואה מהני צוואת שכ"מ לתירוץ א' הטעם משום דיורש יורשה ומוכח דמילתא דאיתא בירושה מהני צוואת שכ"מ שם לפי שהיורש זוכה בתורת ירושה בגוף הלואה מהני בי' צוואת שכ"מ אבל הכא היורש זוכה בגוף הבית אבל זה המקבל מתנה שלא הקנה לו גוף הבית שוב זכות דמי שכירות הוי דשלב"ל ול"מ בי' צוואת שכ"מ וגם בתורת אמירה לגבוה ל"מ בדשלב"ל כמ"ש בתוס' ב"ק דל"ו ואף דדעת הרמב"ם בפכ"ז מהלכות מכירה דבהקדש עניים מהני אף בדשלב"ל דנהי דלע"ע לא זכו בו עניים מ"מ חל עליו חיוב משום נדר ועיין בחו"מ סי' רי"ב סעיף י"ז ועיי"ש בקצה"ח שהביא דברי הה"מ דגם יורשיו מחויבים ליתן עכ"פ משום מלקד"ה דעכ"פ ע"י חיוב נדר שחל עליו הוי כהושלש מתחילה לכך אבל דעת הרא"ש אינו כן דאם ל"א אתננו לעניים אין עליו שום חיוב והרמ"א מסיק כשיטה זו עיקר ועיין בקצה"ח סי' רי"ב ס"ק ה' אך א"נ דהקנה הבית לדמי שכירתו י"ל דמהני כמו דקל לפירותיו

והנה בסתמא א"נ דהכונה בית לדמי שכירות הנה באמת גבי פירות דקל משמע דבסתמא אמרינן דלא הקנה דקל לפירות ועיין שו"ת מהרמ"א סי' ז' שכ' דמש"ה מהני תפיסה בדשלב"ל לפי שיש ס' שמא הקנה דקל לפירות אך בש"ס כתובות דנ"ט קאמר ר"מ מתוך שיוכל לכופה למ"י נעשה כאומר יקדשו ידיך ומשום דאאמד"ל אבל אנן לא קיי"ל בזה כר"מ ובאמת הרמב"ם פסק דיקדשו ידיך מהני ובסתם מקדיש מ"י ל"מ. אך בש"ס גיטין דס"ו משמע דאם אמר דמי חמרא כוונתו יין לדמיו כמ"ש בתוס' ד"ה דמי חמרא. אך זה רק לתירוץ הא' אבל לתירוץ הב' אם היין לא נמכר עוד לא נפרש דהוקנה לו יין לדמיו אך לפמ"ש הכ"מ דמש"ה בדקל ל"א בסתמא דקל לפירותיו לפי שהפירות טפל להדקל אבל הכא דמי היין חשיב כמו גוף היין ועיין שו"ת רעק"א סי' קמ"א א"כ לפ"ז אי הי' אומר דמי הבית הייני מפרשין בית לדמיו אבל בהקנה רק דמי השכירות ול"מ משום דהוי דשלב"ל אבל בהקנה בפירוש בית לדמי שכירתו בודאי מהני. ואף דכ' בשו"ת מהרמ"א שם דמעות לפירות נמי ל"מ לפי שהפירות אינם יוצאים מגוף המעות וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א בבעיא דעבד לקנס גיטין דמ"ב ועיין תוס' גיטין דע"ז

אך באמת מפורש בש"ס כתובות דנ"ט דידם לעושיהם מהני וכ' הרשב"א דכיון דבא ע"י טרחת הידים מהני עכ"פ לענין שיוכל לקנות עי"ז המ"י וה"ה די"ל בחצר דע"י שיושבים בה בשכירות נפחת מגוף הבית שפיר יוכל להקנות הבית עכ"פ לזה שיקנה עי"ז דמי השכירות ובפרט דכל הפוסקים פסקו דלא כהרמ"א הנ"ל וס"ל דמעות לפירות מהני ועכ"פ הוי ס"ס להחמיר שמא בית לדמי שכירות מהני כמו דקל לפירות והבעיא דעבד לקנס הוא רק משום דלא הוי עבידי דאתי וכמ"ש בתוס' שם ואת"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א מ"מ שמא כשיטת הר"מ דבהקדש מהני אף דאמר יהי' הקדש מ"מ יש חיוב על היורשין לקיים דבריו מדין מלד"ה כמ"ש הה"מ ולשיטת כמ"פ מהני ס"ס אף להוציא ממון ובפרט דנוגע לענין הקדש דשיטת כמ"פ דבס' הקדש אזלינן לחומרא ואף שכ' בר"ן נדרים ד"ז דבס' צדקה אזלינן לקולא מ"מ כ' המהרי"ט הובא בספר ב"ט בסופו דעכ"פ ברוב נוטה לזכות עניים מהני רוב אף דבממון ל"מ רוב מ"מ בזה אמרינן דמהני רוב מקרא דעני ורש הצדיקו וכיון דרוב מהני מכ"ש ס"ס דעדיף מרוב לשיטת כמ"פ א"כ בצדקה דיש קרא דעני ורש הצדיקו בודאי דאם הקנה בית לדמי שכירותו דמהני וז"ב

עתה נדבר אי מותר ליתן הריוח משכירות הבית לנכדו משום אומדנא. הנה בגוף הדבר אי שייך בצדקה לעניים אמירה לגבוה וזכו בו עניים מיד או נימא דרק חיוב נדר מוטל עליו בזה יש מחלוקת בין הפוסקים דהמח"א סי' ב' כ' דמוכח דעת הרי"ף דבצדקה שייך דין אמירה לגבוה אך בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב כ' להיפוך בכונת הרי"ף מד"כ דמצי לשנוי למצוה אחרת וא"נ דכבר זכו בו עניים א"כ היכי יכול ליקח מעות חבירו בלי דעתו דאסור אף במקום פק"נ וכמ"ש השטמ"ק ב"ק ד"פ ובתוס' ב"ק ד"ס ובשטמ"ק כתובות די"ח וע"כ דליכא רק חיוב נדר וכיון דנותנו למצוה אחרת שפיר יוצא יד"ח נדרו. והנה בשו"ת הרשב"א דייק מש"ס הנ"ל דל"ש בצדקה דין אמירה לגבוה והוקשו המפורשים דהא כבר תירצו משום דהוי דשא"ב. וכ' האו"ת דכיון דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' הר"ן דל"ד כמסירה רק כהי' קנין המועיל וא"כ כיון דמשכחת שיקנה מלוה ע"פ במעמ"ש ושוב יועיל אמירה לחוד דהוי כהקנה במעמ"ש וע"כ דל"א בצדקה אמל"ג ועיין בקצה"ח סי' ס"ו. ונלענ"ד לומר כמה סברת בדבר א' עפמ"ש בר"ן קידושין דס"ב שהקשה דיהי' נאמן נשבית ופדתיו במיגו דקדשתיו וגרשתיו ותירץ כיון דנאמנות האב הוא רק חידוש א"כ די שנאמן כשטוען כן אבל לא שנאמר עוד מיגו ע"ז וכן כ' בתוי"ש כתובות ד"כ. א"כ י"ל דאף דהקדש מועיל בדיבור לבד ואמרי' כיון שאפשר רק לעשות קנין הוי כאלו כבר גמר הקנין כ"ז רק במידי שהקנין מהני מצד הסברא בזה אמרי' דהוי כהקנה אבל במלוה ע"פ דא"א רק במעמ"ש והוי הלכתא בלא טעם כמפורש בש"ס א"כ כל קנין מעמ"ש הוי חידוש א"כ די היכי דבאמת הקנה במעמ"ש אבל לא שנאמר עוד דהוי כמו הקנה במעמ"ש זה ל"א במידי דחידוש. עוד י"ל בעיקר הדבר דמהני דיבר בהקדש וצדקה י"ל עפמ"ש בתוס' בכורות די"ח במידי דמצוה נקנה בדיבור לבד והסברא דעיקר הטעם דל"מ קנין בדיבור מטעם דלא גמר ומקני וא"כ משום ניחותא דמצוה שוב גמר ומקני בדיבור לבד ועיין בא"מ סי' ל' ובמנ"ח מצוה שצ"ו ושוב כיון דבלא"ה יש חיוב משום נדר וא"י לחזור שוב אמרי' דגמר להקנות ושוב הדיבר עושה קנין

ובזה יש להצדיק שיטת המח"א שכ' דדעת הרי"ף דבצדקה אמרי' אמל"ג. והעירותי דהא כ' הרי"ף ולא מצי למיהדר משום בפיך זו צדקה משמע דהוא רק מטעם נדר ולפ"ז א"ש דכיון דבלא"ה יש חיוב מטעם נדר שוב גמר ומקני והוי קנין גמור וכדמצינו דמהני ידות בנדר ושבועה דכיון דפיו ולבו שוין לאסור א"ע בנדר אין גומרין דבריו כקרבן א"כ י"ל לפמ"ש בתוס' כתובות די"ח לענין פ"ד דאי גם אחר שנפלוג הדיבור לא יועיל רק מדרבנן ל"א פ"ד עיין שו"ת בר"א שהעיר מהא דבהרגתיו אמרי' פ"ד לשיטת הסוברים דע"א בעדות אשה ל"מ רק מדרבנן. וכן כ' בחו"י בהא דכ' המפורשים דבנדר אדבר שאין בו משש ל"מ ידות ג"כ מטעם זה דכיון שלא יחול הנדר רק מדרבנן אין גומרין דבריו א"כ הכ"נ כיון דגם מעמ"ש ל"מ רק מדרבנן א"כ די או דיועיל היכי דבאמת הקנה במעמ"ש אבל לא שנשלים עוד דיבורו שיהי' חשיב כמו הקנה במעמ"ש זה ל"א דל"מ רק מדרבנן. א"כ י"ל בהא דכ' הריטב"א דבמקדש שט"ח סגי בדיבור זה רק א"נ דקנין שטרות הוא ד"ת מש"ה אמרי' אמירה ככומ"ס אבל אי קנין שטרות לא הוי רק מדרבנן א"כ גם בהקדש בעי כומ"ס

ובאמת באו"ת כ' נמי כסברא זו דזה נשאר בס' אי בצדקה אמרי' אמל"ג ותלוי בבע"י דיש יד לצדקה. א"כ שפיר בקנין שטרות דלא הוי רק מדרבנן הוי ס' דרבנן. א"כ י"ל לשיטת האו"ת דזה תלוי בבעי' דיש יד לצדקה ובאמת שיטת הרשב"א דאזלינן לחומרא ושיטת הר"ן דהוי ככל ס' ממון ושייך חמ"ק א"כ י"ל כ"ז באם ל"א לשון נדר רק יד א"כ הס' אי חל החיוב נדר ושייך חמ"ק אבל בנדר בפיו א"כ ע"כ צריך ליתנו עכ"פ משום חיוב נדר רק הס' אי יוכל לשנות למצוה אחרת וכיון דבלא"ה חייב ליתנו או לזה או לצורך מצוה אחרת עכ"פ ל"ש ח"מ כמ"ש בש"ך סי' צ"א ובתוס' ב"ב דפ"א ושוב י"ל דהוי ס' איסור ואסור לשנות ועיין שו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' כ"ז שכ' ג"כ דמס' אסור לשנות מצדקה לצדקה עיי"ש. ולכאורה י"ל דכיון דס' זה תלוי בהא דיש יד לצדקה א"כ