מהר"ש חלק א פד

אסור לאוכלו עד ח' ימים מחשבין השנה מיום ח' ופלפלתי בזה בכמה תשובות ואי דעכ"פ הבעל בעצמו ראה שחיללה שבת וא"כ א"נ דבדרבנן נעשה מומרת א"כ שייך לומר שאחד"א אך יש שיטת הרא"ה דבדרבנן ל"א שאחד"א ובפרט דבדרבנן לא נעשה מומר

והנה עתה נדבר מענין השני הואיל דמפורש ברמ"א בשם המהרי"ק בנתייחדה לשם זנות יש להחמיר והנה בח"מ תמה שם דהא קיי"ל בסי' קע"ח סעיף ו' דאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו ע"ד ערוה ומסיק דכונת המהרי"ק רק בפנוי' לאוסרה לכהן אך בב"ש שם סי' קע"ח סק"ו מביא שיטת המחמירין וגם כאן בסי' ז' ס"ק ל"ד מביא דברי הח"מ וחולק עליו עכ"ז במסקנא ג"כ מודה דבאשת ישראל אף בנתייחדה עם עכו"ם מ"מ מותרת דהא מביא דבנתייחדה לשם זנות קיל מהא דנחבשה ומשמע דאף בנתייחדה עם עכו"ם אפ"ה אין אוסרין על היחוד אף דשם בס"ק כ"ג משמע דמחמיר בנתיחדה עם עכו"ם דחמיר טפי וי"ל דכיון דרוב עכו"ם פריצים בעריות חשיב כמו נתיחדה עם נואף דכ' התוס' בכתובות י"ג דנאסרה בנתייחדה עם נואף אבל בתוס' יבמות כ"ה משמע דרק בהא דנדרים לפי שהיא אמרה טמאה אני לך מש"ה צריכין להני טעמי אבל בלא"ה אין אוסרין על היחוד אף אם נתייחדה עם נואף. ובאמת בבית מאיר כ' כאן ובסי' י"א דנתייחדה לשם זנות חשיב רק כעדי כיעור. וא"כ לפי מה דקיי"ל דאין מוציאין מבעל בע"כ ה"ה בנתייחדה לשום זנות אין לכוף ורק הכונה דהבעל יש לו להחמיר ולהוציאה ולשיטת הרשב"א במקום שמצוה לגרשה לית בי' משום חדר"ג וגם בזה נחלקו הפוסקים אבל אם אין הבעל רוצה להחמיר על עצמו בודאי מצד שורת הדין אין לכוף לגרשה. ובפרט כי גם ע"ז לא נתקבל עדות בב"ד בפני הבע"ד. והגם כי אם הבעל הי' רצונו לגרש ולפטור א"ע מהחדר"ג הי' אפשר לומר עפ"י מ"ש בשו"ת ברית אברהם סי' צ"ב דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והסברא דהוי כמו קיום שטרות דמהני שלא בפני בע"ד וגם בזה פלפל הרבה בשו"ת בי"צ אה"ע הנדפס מחדש. אך לכוף לגרשה בודאי כיון דלא עדיף הא דנתייחדה לשום זנות מע"כ ולא נאסרה רק מדרבנן בודאי בעי קבלת עדות בפני בע"ד ואף דבשו"ת ד"ח סי' ה' פוסק ג"כ דלענין חדר"ג היכי דהאשה היא מרשעת מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד

אך שם הוא היכי דהבעל רוצה לישא אשה על אשתו וגם דיש עדות המועיל מה"ת אבל כאן לכוף לגרש ובעדות דאינו מועיל רק מדרבנן בודאי דהם אמרו והם אמרו וכמו במקדש לפני פסולי עדות דרבנן קידושי דרבנן דא"ח לקידושין. ואי דגם הבעל יודע מהיחוד מ"מ י"ל דבדרבנן ל"א שאחד"א. ובפרט דהבעל בעצמו לא ראה היחוד וגם העד שראה אותם נוסעים על הבאהן א"י בבירור שהי' ביחוד גמור דכיון דהקאנדוקטער מהבאהן הולך בכל פעם להחדר ל"ח יחוד. ובפרט שכפי הנראה העד הוא מקלי העדות ואם אמנם כי לא נתברר עליה שהוא פסול לעדות עכ"ז בעדות כזה שאין בו כדי לאוסרה רק שיטת המחמירין לפי שיש רגלים לדבר שזינתה. וא"כ עכ"פ בעד שהוא קל הדעת עכ"פ הורע קצת חזקת כשרות שלו ושוב עכ"פ א"א למחשב לרגל"ד ועי' כעין זה בשו"ת טוב טעם ודעת סי' י"א ובפרט כי ע"א א"נ אף בעד טומאה ומכ"ש בעד כיעור לדעת הב"ש אף במהימן לי' כבי תרי ל"מ עיי"ש ס"ק י"ד. ואף דבשו"ת בי"צ כ' דעד כיעור כיון דאינו מועיל עדותו רק לענין שיהיה מצוה לגרשה ל"ה נגד חזקת היתר ומהימן וכעין סברא זו מפורש במח"א הל' צדקה בסי' ד' דהא דיש יד לצדקה דא"נ דשייך בזה דין אמירה לגבוה א"כ הס' נוגע לענין זכות ממון ומהני חזקת ממון שלא להוציא מן המוחזק אבל אי ליכא בזה חיוב רק מטעם נדר א"כ אין מכריע בזה ח"מ לענין ו ס' דהא אין אנו דנין לענין זכות ממון רק על איסור נדר ובתשו' פלפלתי בזה לענין ס' רבית קצוצה בהא דסוף סי' קע"ז ותלוי בפלוגתת הפוסקים אי יש להמלוה קנין בהרבית ונחלקו בזה הריטב"א והריב"ש ואכ"מ

אך עכ"פ כאן דאין רצונו לגרש ואנו דנין רק לענין כפי' בודאי דע"א אינו נאמן. ובפרט שלא העיד בב"ד והבעל בעצמו אינו יודע מהיחוד והאשה בעצמה מכחשת הכל שלא נתייחדה כלל עם הערל ובפרט דיפה הביא כת"ה דברי הד"ח סי' ט"ז דל"ח כלל נתייחדה לשום זנות די"ל דעשתה להכעיס לבעלה ובפרט שהיא נותנת אמתלא שבאמת עשתה מחמת שבעלה כעסן. והעיקר שנראה שיטת רוב הפוסקים דגם בנתייחדה לשם זנות אין לאסור באשת ישראל והגם דבש"מ כתובות ד"ט משמע ג"כ דבנתייחדה בביתו זמן רב אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ועי' בשו"ת בי"צ סי' ל"ב מה שהאריך בזה. אך באמת להלכה קיי"ל דל"א הן עדי יחוד רק היכי דאפשר לומר שהביאה הוא בהיתר אבל להיפך לחוש על בעילת איסור ל"ח היכי דלא ראי עכ"פ כדרך המנאפים וגם בזה כ' בא"מ דל"ח רק כדבר מכוער ובאמת זה תמוה כמו שהוקשו על הבה"ג ופלפלתי בזה הרבה

עכ"פ לדינא כיון דליכא חשש רק על יחוד ולשיטת רוב הפוסקים אינו מועיל באשת ישראל לאוסרה על הבעל ובפרט כי גם ע"ז ליכא עדות ברור ע"כ מכל הני טעמי הדבר פשוט וברור כי אם אמנם נראה שהאשה אינה בחזקת צנועה. עכ"ז א"א לכוף להבעל לגרשה ובפרט ביש להם בנים ובפרט שיוכל לצמוח מזה מכשול ח"ו כפי שכתבו במכתבם הגם שחלילה להקל עי"ז בשום איסור כמפורש ברמ"א יו"ד סי' של"ד ובט"ז שם ובח"ס יו"ד סי' שכ"ב ובח"ו בהשמטות עכ"ז בנידן שאלתנו דעפ"י דתוה"ק אין כאן מקום לאוסרה רק עכ"פ הבעל צריך לחוש לנפשו בכה"ג י"ל דבאם יש חשש מכשול נפש מישראל שתצא ח"ו לת"ר בכה"ג אין להבעל להחמיר יותר משורת הדין דמצינו בש"ע או"ח סי' ש"ו דמותר לחלל שבת להציל נפש ישראל מהמרת ד"ת והגם דבזה יש פלפול רב בהא דאמרינן חטא כדי שיזכה חבירך. אבל בכה"ג דהבעל אינו עובר איסור ממש רק דהוא מדת חסידות הגם דברשב"א כתובות י"ט מפורש דגם בעבר אמדת חסידות שייך לומר אאמע"ר אבל עכ"פ מותר לעבור להציל ממכשול גדול א"כ פשיטא דאין להבעל לחוש ומותר לדור עם אשתו כנלע"ד ברור בס"ד לדינא. וד' יצילנו משגיאות

בעה"ח א' ויקהל תרס"ג ראדומושלא. והנני ידידם הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל סימן כט לכבוד ידידי הרב הגדול החו"ב וכו' כש"ת מוה' יחיאל לעהרער נ"י מק' באבוב יע"א

בדבר שאלתו באחד שצוה קודם מותו שבית א' יהי' לקרן קיימת ודמי השכירות מהבית יחולק בכל שנה ושנה לעניים ביום היא"צ שלו ופקד את בנו שיהי' משגיח ע"ז ובנו נהג כן כמה שנים ועתה מטה ידו של בנו וצריך להשיא בתו הבתולה באה בשנים ורצונו ללוות על הבית בקאסע ומדמי שכירות הבית ישלם להקאסע וכשגמור התשלומין בהקאסע שוב יתן מאז והלאה לעניים כמקדם זה תורף שאלתו

והנה אם לא הקנה להעניים הבית לדמי השכירות רק גוף שכירות היינו דמ"י א"כ זה הוי דשלב"ל ול"מ