מהר"ש חלק א פג

פריך דלא קשה דהא בבועל שני לא נאסרה ז"א דלפי מאי דסוברין דבבועל יש חזקה א"כ שוב בעי שיהי' אפשר להיות טמא ודאי וא"כ נשמע מדברי הירושלמי מהא דנסתרה עם ב' אנשים דטמאה ודאי לשניהם ע"כ דלא כמהרא"ש ורק דגם לבועל שני נאסרה ומיירי בשהתה כדי טומאת שניהם. אך הרי"ף ז"ל קאי לדידן דס"ל כאביי דבנולד ריעותא מחיים ל"ח חזקת היתר וא"כ ממילא ליכא חזקת היתר לגבי הבועל וא"כ שפיר י"ל דעדי כיעור ל"מ רק נגד הבועל דליכא חזקה להיתר אבל לגבי בעל לא וממילא א"ש שיטת המהר"א ששון דלדידן דס"ל דבבועל ליכא חזקת היתר א"כ שוב אין ראי' משיטת הירושלמי דהא היכי דליכא חזקה ל"ב שיהי' דומיא דסוטה ושוב י"ל דבבועל שני לא נאסרה וא"ש הכל בס"ד

נשמע דאין ראי' לדחות שיטת הרי"ף והרמב"ם מסוגי' דסנהדרין דשפיר י"ל לדידן דס"ל בנולד ריעותא מחיים ל"מ חזקה שפיר יש חילוק בעדי כיעור בין בעל לבועל. ובפשיטות י"ל בישוב קושית הנוב"י דלשיטת הרי"ף מאי קאמר הש"ס לאוסרה על בועל שני באנו הא לזה הי' סגי בראיית דבר מכוער. והנ"ל דלכאורה י"ל דבבועל שני כיון דלא גרם איסור לבעל ממילא ליכא איסור לבועל ג"כ רק די"ל דאנו דנין מצד עצם הביאה כיון דביאה זו מטיל שם טומאה לגבי בעל אף דהכא לבעל זה כבר שבע לה טומאה מ"מ עצם הביאה מטיל שם טומאה בין לבעל בין לבועל. ועי' בהג"ה אמרי ברוך על אה"ע שם סי' י"א שנסתפק לענין אשת כהן שזינתה פעם ב' באונס אי נאסרה על הבועל

והנה באמת העיר הב"ש היכי אפשר בדבר מכוער לאוסרה על הבועל הא בעי כשם שאסורה לבעל והכא לא נאסרה על הבעל אך י"ל כיון דעכ"פ בעדי כיעור מצוה על הבעל לגרשה אף מה"ת א"כ שפיר נהי דאין כופין משום זה לגרש עכ"פ עושה קצת פעולה לגבי הבעל ושייך כשם שאסורה אף דמבועל תצא ומבעל ל"ת מ"מ חשיב כנגרם קצת פעולה לבעל ועי' בא"מ סי' י"א דמש"ה מקנין מקרובים אף דל"ש כשם שאסורה לבועל מ"מ עכ"פ חל איסור טומאה כמפורש בש"ס יבמות ל"א ב' לקוברין בין רשעים גמורים ושייך כשם שאסורה לבועל אף בשביל איסור לחוד ואף דשיטת הלח"מ בפ"ח ממ"א דמש"ה הנאת בב"ח ל"ח מוסיף לפי שאין בו רק איסור לחוד. שם הוא ענין אחר דכיון דלענין איסור לחוד ל"צ לפעולת המוסיף דהא שני איסורים יש בלא"ה א"כ א"א לכנות הנאה בגדר מוסיף לפי שאין בו אותו דבר שצריכים בזה לפעולת המוסיף ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ עכ"פ י"ל דכ"ז בזנות ראשון שפיר מהני עדי כיעור לענין הבועל נהי דלא חל שם טומאה לגבי הבעל עכ"פ מועיל שיהיה עליו מצוה לגרשה אבל בזנות שני דבאמת כבר אסורה מזנות הראשון אז היכי דיש עדי טומאה אז אמרינן כיון דעכ"פ עצם הביאה מטיל שם טומאה לבעל נהי דהשתא לא יוכל טומאה השני' לחול דטומאה הראשונה מעכב מ"מ עכ"פ עצם הביאה מטיל שם טומאה אבל עדי כיעור ממ"נ עצם הביאה אינו מטיל שם טומאה דהא ליכא רק עדי כיעור ואינו מועיל לאוסרה לבעל ואי דעכ"פ מועיל שיהי' מצוה לגרשה הכא כבר צריך לגרשה מכח זנות הראשון וממילא לא נאסרה לבועל וכסברת הג' מלייפניק ז"ל לענין אשת כהן שזינתה פעם שני באונס דלא נאסרה לבועל ומיושב קושית הנוב"י באופן די"ל דע"כ ל"מ לענין בעל ולבועל מהני רק בזנות שני גם לבועל צריך עדי טומאה ואדרבה יש עוד ראיה מסוגיא זו לשיטת רי"ף והרמב"ם ז"ל דלכאורה קשה לשיטת ר"ת כתובות ג' דבביאת עכו"ם אינה חייבת מיתה ואפ"ה נאסרה לבעל ועי' ח"ס אה"ע סי' ט' א"כ מאי קאמר מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא היו יכולין להעיד שזינתה מנכרי. אך די"ל דרצו לאוסרה גם על הבועל. אך תיקשי לפ"ז למה נקט שיאמרו לאוסרה על בעלה באנו הא בזה היה סגי שיעידו שזינתה מנכרי וע"כ הכונה לאוסרה אבועל א"כ למה לא נקט לאוסרה אבועל באנו אך לשי' הרי"ף ניחא דלבועל לחוד הי' סגי בדבר מכוער וע"כ דכונתם גם לאוסרה לבעל ולגבי הבעל בעי עדי טומאה ממש ולשיטת השאלתות ממ"נ אי כונתם לבעל הי' סגי שיעידו על זנות מנכרי ואי דכונתם לאוסרה אבועל לינקט אבועל באנו. וע"כ דר"ח ס"ל כרבי רק לבעל בעי ע"ט ממש ובבועל בזנות שני בעי ג"כ עדי טומאה ממש ומיושב הכל בס"ד ע"נ

נחזור לענינינו דהבאתי ראיה לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ואף לשי' הרמ"א בעי עכ"פ עדי כיעור וקלא דל"פ ואף לשיטת השאלתות דע"כ הוי כע"ט מ"מ קול לחוד ל"מ לאוסרה לבעל ובפרט ביש לה בנים מן הראשון לשיטת רוב הפוסקים אינו מועיל ע"כ ובפרט דהכא ליכא עדות על שום דבר מכוער רק על יחוד לחוד וקיי"ל אין אוסרין על היחוד כמפורש בש"ס בכ"מ ועי' ש"ס כתובות י"ג תוס' ד"ה מעלה ולחד תירוצא שם משמע דאם נתייחדה עם נואף מפורסם דנאסרה בשביל היחוד אך הכא יש לדון מכח שני דברים א' כיון שאמרה לעכו"ם אחד שרצונה להמיר אף דמפורש ברמ"א סי' ז' דבנדרה להמיר וחזרה בה מותרת לבעלה מ"מ מפורש שם בב"ש ס"ק ל"ב דאם נתייחדה זמן מרובה אסורה לבעלה

ועוד י"ל מכח דברי הרמ"א שם דאם נתייחד לשם זנות יש להחמיר וא"כ הכא כיון דנתייחדה זמן רב ונראין הדברים שדברה דברי תפלות עם הערל א"כ לדברי המהרי"ק יש להחמיר. והנה מכח חשש הראשון מחמת שנתייחדה זמן רב ונדרה להמיר באמת בדג"מ שם כתב דרק באשת כהן יש לאסור אבל באשת ישראל מותרת דכ"ז שלא המירה בפועל ל"ח מומרת לכל התורה כולה ואינה חשודה לזנות ברצון ועי' נוב"י תנינא אה"ע סי' כ"ד שפסק כן למעשה ועי' ח"ס אה"ע סי' כ"א שהאריך בזה דאף בנדרה להמיר עכ"פ אם חזינן דכבר חיללה שבת א"כ נעשית מומרת לכל התורה כולה. א"כ שפיר חשודה על זנות ג"כ. וא"כ לכאורה יש לדון הכא כיון לפי דברי הבעל נסעה כ"פ בש"ק א"כ י"ל דנעשית חשודה על זנות ג"כ אך באמת בח"ס שם כ' דאע"פ דנעשית מומרת לכל התורה כולה מ"מ אינה בכלל פריצה בעריות ושוב מוקמינן אותה בחזקת היתר לבעלה. ובפרט הכא דלא חזינן דחיללה ש"ק במלאכה ד"ת כי לדידן קיי"ל דגם תחומין י"ב מיל הוא רק דרבנן דלא כשי' הרמב"ם ז"ל. וא"כ בדרבנן לא נעשה מומר לכל התורה כולה כנודע מפלוגתת הבה"ו עם התב"ש ועי' ב"י אה"ע סי' מ"ד בשם העיטור דלא מיקרי מחלל שבת אלא בעבודת קרקע ואף דלא קיי"ל כן מ"מ מפורש בב"י שם סי' מ"ב דאם לא נתברר שחילל שבת בשל תורה ושמא רק בדרבנן פשיטא דלא נעשה מומר לכל התורה כולה א"כ פשיטא דאין לחשוד שזינתה ברצון ובפר אף אם נחוש שגם במחלל שבת במלאכה דרבנן נעשה מומר מ"מ י"ל כיון דלא נגבה ע"ז עדות בב"ד בפני האשה כדת א"כ באמת קיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכן מפורש גם כאן באה"ע סי' י"א סעיף ד'. ואף שידוע מ"ש בנוב"י סי' ע"ב דבעדות זנות מועיל קבלת עדות שלא בפני בע"ד והסברא כמ"ש הב"י דמה"ת מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד וא"כ לענין איסור מוקמינן אד"ת. אך כ"ז אם יש עדות המועיל לאסור מה"ת אבל הכא דרק מדרבנן נוכל לאוסרה היינו שכיון שחיללה שבת עכ"פ באיסור דרבנן נחוש שמא זינתה ברצון א"כ מדרבנן שוב ל"מ כיון דהי' שלא בפני האשה דדרבנן מהני לדרבנן כמפורש בר"ן פסחים ד"ל דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב הוא רק מדרבנן א"כ היכי דעכ"פ מדרבנן אין לו מתירין בטל וכן מפורש ברמ"א אה"ע סי' מ"ב דקידושין דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן לכ"ע אין חוששין לקידושין ועי' מ"א ר"ה ד"ו לענין בכור בע"מ הואיל דרק מדרבנן צריך לאוכלו תוך שנתו כמפורש בירושלמי שם א"כ כיון דעכ"פ מדרבנן