מהר"ש חלק א פ

להזמנתו. ודיין הב' אמר דכיון דבא לפני הרב הוי כק"ע את הרוב וכדין המפורש בחו"מ סי' ז' בשם מהרש"ל דאם בא איש א' לדון על קרובו לפני הרב דחשיב כקיבלו א"כ הכא כיון דבא לפני הרב הוי כקיבלו לקרוב. ובאמת הא דבא לפניו דהוי כקיבלו כ"מ נמי בש"ך סי' כ"ה ס"ק י"ב דלענין מומחה וקיבלוהו אף אם לא קבלו בפ"י אך שבאו מעצמם לדון סגי. ואף דמשם אין ראי' כמ"ש הקצה"ח שם דבמומחה אין הקבלה גורם הפטור רק הכפי' גורם החיוב. ובאמת כ' בקצה"ח שם דלשיטת הרא"ש ל"מ רק קבלה בפ"י. ובאמת נשמע דאף לדעת הרא"ש דס"ל דגם ג' הדיוטות וקבלוהו פטור מלשלם אף בנו"נ ביד מ"מ שם בעי קבלה בפ"י דהכא לשיטת בעה"מ ל"מ קבלה רק לשיטת הרא"ש ולשיטתו בעי קבלה בפ"י

יצא דאף דלדעת הרא"ש שם בעי קבלה בפ"י וגם לשיטת הש"ך דמהני בבאו לפניו לדין רק הטעם משום דכיון דלא דנו בכפ"י הוי אנוס אבל י"ל באמת היכי דהקבלה גורם הפטור בעי קבלה בפ"י עכ"פ בע"פ. אך באמת י"ל דש"ה בטעה י"ל בסתם לא הי' כונתו שאם יטעה בדין יופטר ולכך בעי קבלה בפ"י דבזה כיון שלא הי' צריך לקבלו ועשה פעולה הנוספת א"כ ע"כ הי' כונה לפוטרו. ולפ"ז נשמע דאם קרוב דן לאדם אפ"י בקבלוהו מ"מ אם יטעה בדין יתחייב לשלם ואם מומחה ידון לקרוב שלו אפ"י בקבלוהו ויטעה יהי' תלוי בפלוגתת הרא"ש והבעה"מ דלשיטת הבעה"מ יופטר כיון דעכ"פ לא דנו בכפ"י א"כ חשיב אנוס אבל לשיטת הרא"ש כיון שלא הי' יכול לדונו בכפ"י א"כ ליכא פעולה הנוספת וחייב לשלם אך כ"ז בטעה אבל הכא בלא טעה א"כ כיון שבא לפניו לדון א"כ ידע דהוא פסול וע"כ דק"ע שיהי' דינו דין. אך באמת י"ל בזה הרבה, א' דמצינו בש"ע סי' כ"ב דבתרל"ר ל"מ אף קבלה בפ"י רק בקנין ועיין בנה"מ סי' ז' שכ' דאם דנו שנים בלילה דהוי תרל"ר ל"מ קבלה בלי קנין ועיי"ש בנה"מ סי' כ"ב. א"כ בנ"ד שלא הי' התראה כנראה רק מהרב לחוד א"כ הא באמת משמע בש"ע סי' י"ד ובסי' כ"ו דבעי נטילת רשות מב"ד משמע ב"ד של ג' א"כ י"ל דהתראה מרב יחידי וקרוב הוי כתרל"ר ול"מ קבלה בלי קנין וחוץ לזה י"ל עפימ"ש בירושלמי מובא בר"ן פ"ד משבועות דקרוב א"ח בק"ש עדות אף בק"ע ויועיל עדותו מ"מ עכ"פ א"ח ק"ש דלענין ק"ש בעי שיהי' עליו שם עד וקרוב אף דמועיל בעדותו מ"מ אין עליו שם עדות. ועיין חו"מ סי' כ"ח

ובאמת עיין באחרונים שכ' לפ"ז ליישב קושית הרשב"א בשבועות דל"א דקאמר ר"פ דמשחק בקוביא חייב ק"ש משום דמה"ת מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והקשה הרשב"א הא כיון דמדרבנן פסול עכ"פ לא יועיל עדותו

ועפ"ז א"ש דמיירי בק"ע עדות משחק בקוביא דיועיל עדותו ורק בפסול ד"ת הואיל שאין עליו שם עדות א"ח ק"ש אף בקבלו כדברי הירושלמי הנ"ל ופליגי בזה אי פסול ברבנן נקרא שם פסול עליו. ובאמת מש"ס דיומא דע"ד דמשני ש"ה דאמר רחמנא אליונ"ע ופירש"י ז"ל דבעי שיועיל לממון. ולפ"ז קשה במקום שלא יועיל אף לר"פ מיפטור וע"כ דמיירי במקום דקבלו ונשמע דלראב"י דקיי"ל כוותי' פסול דרבנן אין עליו שם עדות וא"ח ק"ש אף בקיבלו וצע"ג. עכ"פ נשמע דקרוב אף בקיבלו אין עליו שם עדות. א"כ י"ל דאף דמהני בנאמן עלי אבא דוקא בממון כיון שיוכל להתחייב א"ע במה שא"ח כמפורש בסי' מ' א"כ הכ"נ בק"ע קרוב לדון הוי כהתחייב א"ע כ"מ שיאמר אותו דיין הקרוב ואדם יוכל לחייב א"ע במה שא"ח. ובאמת י"ל לפ"ז לענין קנס דל"מ חיוב עפ"י עצמו רק דבעי אשר ירשיעון ועיקר החיוב עפ"י ב"ד ואף דכמ"פ סברו דגם בקנס הוי עיקר החיוב בשעת מעשה רק העמדה בדין מברר החיוב אך כמ"פ כ' דעיקר החיוב נצמח בשעה שפוסקין הב"ד ומש"ה בקנס במקום דקלבד"מ ליכא חיוב לצי"ש א"כ י"ל דל"מ בקנס אם יופסק קרוב אף בקיבלו דקרוב אין עליו שם דיין וקבלתו ל"מ רק לחייב א"ע ובקנס ל"מ חיוב עפ"י עצמו א"כ הכ"נ כיון דמפורש בש"ע סי' כ"ו וסי' ס"א דאף באמר בפ"י שיוכל לתובעו בערכאות שלא ברשות ב"ד מ"מ ל"מ ובעי רשות ב"ד א"כ עיקר ההיתר נצמח ע"י נתינת רשות מב"ד א"כ בודאי דקרוב לא נופל עליו שם ב"ד ובודאי א"א להתירו עי"ז לילך בערכאות דקרוב אין עליו שם ב"ד וכמ"ש הירושלמי דקרוב אין עליו שם עד וה"ה די"ל דאין עליו שם ב"ד. אך באמת דעת תלמודי הח"ס המהרמשי"ק ז"ל ועוד ש"פ דאעפ"י שתבע בערכאות שלא ברשות ב"ד מ"מ פוסקין דהוצאה שני' שעושה המלוה חיוב על הלוה לשלם דאיהו דאפסיד אנפשי'. ואף דבאמת קשה לפסוק כן ובשו"ת נאו"ד סי' נ"ב כ' דבנעשה הלוה סרבן אז מפסיד הנתבע עכ"פ הוצאות שלו מוכח דעכ"פ להתובע א"צ לשלם רק כשהי' לו רשות ב"ד מ"מ י"ל דעכ"פ הכא כיון דסבר המלוה שעושה ההוצאות בהיתר ועכ"פ ל"ח כמזיק ממון חבירו דאיהו סבר דכיון שהלוה בעצמו הסכים שאם לא ישלם לו לזמן הנ"ל יוכל לתבוע בערכאות ע"כ מותר לו לתבוע נהי דמפורש בסי' ס"א דאפ"ה בעי רשות ב"ד עכ"פ חשיב כעושה בהיתר ובפרט שכבר הוא טאבליציע נהי דגם טאבלציע ל"ח כגבה. ובתשו' כ' בהא דנחלקו בזה בשו"ת רח"כ סי' כ"ח עם שו"ת בת עיני סי' ה' לענין ממרנ"י אי חשיב כגבה לענין א"ר והוכחתי דבטבלציע בודאי ל"ח כגבה. מ"מ נודע מ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק חו"מ סי' ו' דבעהש"ט נהי דל"ח מוחזק מ"מ מוציא ג"כ ל"ח א"כ עכ"פ יוכל לומר קי"ל דמחויב לשלם לו עכ"פ הוצאות השני' ובפרט אם הלוה מבקש מהמלוה שיתן לו פטור על הטאבלציע בודאי דיוכל המלוה לומר קי"ל עכ"פ נלענ"ד הוצאת הצאהלונגס אופלאגע קשה לחייב את הלוה והוצאת הטאבלציע מחויב הלוה לשלם ועכ"ז בענינים כאלו טוב לפשר וזה ברור בס"ד לדינא

בעה"ח יום ג' בהעלותך תרנ"ח ראדימושלא. והנני ידידו דו"ש הק' שומואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן כז להרב המאה"ג חו"ב בוצ"ק חו"פ בנש"ק וכו' כקש"ת מוהר"ש הורוויץ שליט"א אבד"ק דעמביץ יע"א

בדבר שאלתו ב"א שהביא מהפאבריק כמה חביתי שמן ועתה יצא קול שיש איזה חשש על השמנים שבכל הפאבריקען. ורוצה האיש הנ"ל לשלוח לחעמיקער קצת שמן כדי לראות אי יש בה איזה תערובות איסור ושואל כת"ה אי יש לסמוך ע"ז עכת"ד. הנה בעיקר דין השמן נודע שרבו המתירין כמ"ש בשו"ת הרמ"א. ועיקר ההיתר דבשר פוגם בשמן ואף דקודם ששלקן נוטל"ש מ"מ אח"כ חוזר להתירו והסברא דהשביח ולבסוף פוגם אינו אסור רק מדרבנן וביד עכו"ם שרי. וי"ל הסברא דהא הקשה בתוס' ע"ז דס"ח אמאי קדירה שאב"י אסור ואם בישלו בו המאכל מותר. וכ' הרא"ש דעל הקדירה חל שם איסור כשהי' בי' ותו לא פקע אבל על המאכל לא חל שם איסור ונודע מ"ש המפורשים שבכלי מתכות ל"ש זה האיסור דבכלי שאפשר להפריד האיסור לא חל שם איסור א"כ הכ"נ היכי דהשביח ולבסוף פוגם ג"כ כבר חל על המאכל שם איסור בעודו בשבחו תו לא פקע וזה הוא רק מדרבנן וא"כ י"ל דכ"ז כשנתערב אצל הישראל א"כ כבר נולד לנו חשש בעודו בשבחו וי"ל דחל עליו שם איסור ותו