מהר"ש חלק א עט

סמוך לוסתה תולין דוסתה גרם הראי' וכמפורש בש"ע וא"כ לא משכחת אלו ב' הדינים בפ"א. אך בעיקר הקושי' באמת החוו"ד חידש דאם ראתה אחר תשמיש בבירור עכ"פ אסורה לשמש ב' תשמישין בלילי' א' דהיכי דהראי' אינו מובלע בתוך הקפיצה אסורה לשמש עד סוף העונה. ולפ"ז הוי ס"ס דסתרי אהדדי דמתחילה נתיר לה לשמש וניתלי דבא הדם אחר התשמיש ואם לא תראה ניתלי להיפוך דמעיקרא הי' הדם בשעת תשמיש וע"כ דנתרפאה ונתיר לה לשמש אף ב' תשמישין בלילה א' והוי ס' דסתרי אהדדי ול"א בזה סד"ר להקל וז"ב

נחזור להנ"ל דמ"ש הנוב"י דמש"ה אין תולין בליל טבילה דהוי תרתי דסתרי דאח"כ שוב נתיר לה לשמש גם בליל הטבילה ונימא דנתרפאה. ולענד"נ דגם אי לא תראה בליל שני' של הטבילה מ"מ לא נוכל להתיר בליל טבילה כיון שאין בירור שנעקר הוסת לגמרי דהא אפשר שתראה בליל טבילה וכיון דעכ"פ בליל טבילה נאסרה מקודם רק הס' שמא נעקר אח"כ הוי סד"ר נגד ח"א ול"א בי' סד"ר להקל ושוב יש להתיר עכ"פ לשמש בליל שני' של הטבילה דעל שאר תשמישין חוץ מליל טבילה הוי ס' על תחילת האיסור. וחוץ מזה דהוי סד"ר וגם ס"ס כמ"ש הנוב"י. וגם סברא שני' שכ' דקביעות הוסת ל"ש רק בדבר ברור. אבל לשמש בליל טבילה נצטרך לומר מטעם עקירות הוסת ולזה בעי דבר ברור וכיון שאפ"ל דבליל טבילה תראה שוב א"א למעיקר החשש מס' ועיין בחוו"ד סי' קפ"ד וסי' קפ"ז שכ' דבאם לא בדקה בזמן וסתה נהי דטהורה בלי בדיקה ותלינן דלא ראתה מ"מ עכ"פ עי"ז ל"ח עקירות הוסת דעקירת הוסת ל"ח רק בדבר ברור עיי"ש. הדרינן לשיטת המני'. אך באמת לדינא ח"ו לסמוך ע"ז להתיר בראתה ג"פ בליל טבילה ולא הי' תשמיש של היתר בינתים ורק באם יש איזה צדדי היתר יוכל לצרף ג"ז כמ"ש. הנוב"י שם היכי דיש לתלות בדם בתולים אף בלא הרגישה כאב ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' קפ"ג ובתשו' הארכתי בזה. נחזור להנ"ל דעכ"פ בראתה ג"פ בליל טבילה ושימשה בינתים ולא ראתה דאז אינה אסורה ועכ"פ בליל טבילה נאסרה ובאם ראתה בליל שני' של טבילה יש בזה מחלוקת והחוו"ד כ' דלשיטת הסוברים דאמרי' קפיצה דאתמול גרמה א"כ הכ"נ אמרי' טבילה דאתמול גרמה. אך המחבר לשי' דפסק בסי' קפ"ד דל"א קפיצה דאתמול גרמה מש"ה גורס ראתה בליל טבילה. ובאמת הדבר תמי' דהנה בחוו"ד סי' קפ"ט ס"ק כ"ג כ' בפי' דאם כל הג' ראיית הי' ביום שלאחר הקפיצה לכ"ע ל"ח וסת לקפיצות. א"כ הכא שכל הג' ראיית הי' בליל ב' של הטבילה לכ"ע אין לחוש ובשו"ת ח"ס שם כ' להיפוך מסברת החוו"ד דאם כל הג' ראוית הי' ביום שלאחר הקפיצה לכ"ע אמרי' קפיצה דאתמול גרמה ודחה דברי החוו"ד הנ"ל

עכ"פ דברי החוו"ד סותרין זא"ז. עכ"פ לענין דינא יפה כ' כת"ה דגם בביאה ראשונה שאחר טבילתה רבו החולקים על הט"ז ודעתם דאם לא הי' רצופים אין לחוש וכפי הסברא שכ' דקביעות הוסת ל"ח רק בדבר ברור וכיון שעכ"פ אין בירור דביאה ראשונה גרם ראיית הדם דעל כמה לילות ל"ש שטבילה יגרום דם ועכ"פ א"א לעשות מזה וסת וכמ"ש הס"ט והחוו"ד דאין לחוש לדברי הט"ז. ובפרט דבאמת דעת החוו"ד דבליל שני' של טבילה אין תולין דטבילה גרמה ובפרט היכי דכל ה"ג ראיית הי' בליל שני' של טבילה בכה"ג כ' בחוו"ד סי' קפ"ט דלכ"ע אין תולין בקפיצה דאתמול ובפרט דיפה הביא כת"ה דברי החוו"ד דאם שימשה בליל טבילה ולא ראתה לכ"ע אין לחוש אם ראתה בליל שני' של הטבילה ה"ה הכא דלא ראתה בביאה הראשונה לכ"ע אין חשש בזה. ע"כ הדבר פשוט דליכא בזה חשש כלל. אך עכ"פ מהראוי לה לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש עכ"פ בביאה שני' שאחר טבילתה וכמ"ש בחוו"ד סי' קפ"ו דאם ראתה עכ"פ פ"א אף במופלג מהתשמיש צריכה לשמש אח"כ עכ"פ בבדיקה פ"א לפני ולאחר התשמיש כנלענ"ד ברור בס"ד לדינא

בעה"ח א' יתרו תרס"ד ראדימושלא. והנני ידידו דו"ש הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן כו להרב המאה"ג חו"ב חסיד וירא המפורסים וכו' כש"ת מוה' ישראל אהרן נ"י מוצד"ק פריסטיק יע"א

בדבר שאלתו ב"א שהי' נושה בחבירו מעות על וועקסלין והלוה קבע דירתו בעיר אחרת וכ' המלוה לאביו שדר במקום הלוה שיזמין את הלוה לפני הבד"צ דשם והלך אבי המלוה עם הלוה בעצמו להרב דשם בלי שליחות אחריו וכשבאו לפני הרב קרא הרב לפני הלוה אגרת של המלוה והתרה אותו שיעשה הוצאות וביקש הלוה להמתין לו עוד ל' יום וכשעבר הזמן תבע המלוה בערכאות ועשה טאבילציע. ועתה תובע הלוה את המלוה על הוצאות. והס' הוא מחמת שהרב המתרה הוא שני בשני של המלוה. והנה דיין א' אמר עפ"י המפורש בסוסי' ל"ג דאעפ"י דמועיל אם תקנו בפ"י שלא יועיל שום עדות רק מהם דמועיל אף לקרובים אבל אם מינו סתם עדים אינו מועיל לקרובים וכן דייני העיר לא ידונו לקרובים. ובאמת הדבר נכון דאף אי מינו בפ"י מועיל אף נגד הדין משום דהוי כק"ע עדות הקרובים ואדם יוכל לחייב א"ע במה שאינו חייב אבל קבלה בסתם אמרי' דלא הי' כונתם במה שהוא נגד רצון התורה וכעין דמצינו בש"ס דנזיר ד"ד דקאמר הש"ס לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מושבע ועומד מה"ס הוא. והוקשו בתוס' דהא גילתה התורה בכאן דחל לבטל מצות קדושא ואבדלתא. וכ' בתשו' דזה כונת קושית הש"ס דהנה בנדרים ד"ד קאמר הש"ס דהא דיליף מהיקש דבנזיר עובר בב"ת הכונה דב"ת קרבנותיו ופריך הא נלמוד מקרא ומשני דהו"א הואיל שאין מתפיסו בנדר ואף דכל חטאת אין בא בנדר מ"מ עכ"פ בא לכפרה ופריך מחטאת יולדת ומשני הא קשרי לה למיכל בקדשים וכ' הר"ן דאכילת קדשים מצוה אבל בנזיר מאי מצוה איכא בהבאת קרבנותיו. א"כ א"נ דנזיר נאסור ביין קידוש והבדלה א"כ יש בהבאת קרבנותיו גרם לקיים מצות קידוש והבדלה א"כ פשיטא דל"ג מחטאת יולדת ופשיטא דיש ב"ת וא"כ מדחזינן דצריך היקש לענין שיעבור הנזיר בב"ת ע"כ לומר דנזיר אינו נאסר ביין מצוה וז"ב בישוב קושית התוס'

והנה הראב"ן העיר בקושית התוס' ועוד הקשה דהא נזירות חשיב כמו נדר וחל בביטול מצוה וכ' דכ"ז במפרש אבל לא בסתם וכ' בשאג"א סי' ס' אף דבאמת מצינו בש"ס דשבועות דאע"פ דכולל במפרש ל"מ לס"ד מ"מ כולל בסתם חל כ"ז בידעינן שכונתו גם על נבילות אז כולל בסתם עדיף אבל אם אין אנו יודעין כונתו אמרי' בסתמא דלא הי' כונתו לבטל מצוה עיי"ש וכ"מ בפוסקים לענין הפלוגתא אי גזר ר"ג החרם במקום ביטול מצוה דאף דפשיטא דהי' בידו לגזור בביטול מצוה ול"ח כנשבע לבטל את המצוה א' דחל בכולל ועיין שו"ת תפ"צ מ"ש בזה. ב' די"ל דחרם חשיב כמו נדר וחל בביטול מצוה אפ"ה אמרי' דבסתם לא הי' כונתו נגד רצון התורה. הכ"נ אף דקבלו דיינים בסתם אמרי' דלא הי' קבלה לדון לקרוביהם דהוי נגד התורה ומפרשין דלא הי' התקנה נגד התורה. נחזור לענינינו כיון דקבלת רב בסתם אינו לדון לקרובו א"כ מפורש בסי' י"ד דמי שא"צ לבוא לפניו א"צ לחוש