מהר"ש חלק א ז

פתיחה בדבר הלכה בריש מסכת ביצה

במתני' ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים ל"ת ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ ככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית ב"ש אומרים דמותר לשחוט אעפ"י שאין לו עפר מוכן ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ולהבין קישור הדברים י"ל דהנה באמת נודע קושית המפורשים דמאי נ"מ בפלוגתת ב"ש וב"ה בהא דחמץ אי סגי בכזית הא מפורש בש"ס דבאכילה כ"ע מודים דהוי בכזית ופליגי רק לענין ביעור וא"כ איסור תורה יש אף בכ"ש מדין ח"ש ומלקות ליכא באיסור ב"י דהוי להנל"ע אך באמת ידוע שיטת כ"פ דב"י לא הוי בכלל להנל"ע וה"ט כיון דלשיטת רוב הפוסקים ליכא איסור ב"י עד הלילה ועשה דתשביתו יש מחצות א"כ חזינן דחיוב העשה מתחיל קודם עבירת הלאו דב"י והוי כמו לאו שקדמו עשה שכ' התוס' מכות ט"ז דהיכי דאפשר לקיים העשה קודם עבירת הלאו ל"ה בכלל להנל"ע א"כ ממילא יש מלקות באיסור ב"י ושפיר פליגו ב"ש וב"ה בשיעור דחמץ לענין ב"י

אך באמת קשה דמהיכי נלמד דיש מלקות בב"י כדי שיהי' נ"מ לענין השיעור הא י"ל דליכא כלל מלקות באיסור ב"י דחשיב להנל"ע. ובאמת גם עשה דתשביתו אינו עד הלילה דהא עיקר הוכחת ר"ע דתשביתו הוא מחצות משום דס"ל דביו"ט לא הי' אפשר להשבית וה"ט דלא ס"ל מתוך כמפורש בש"ס דפסחים ד"ה וא"כ ממילא ב"ה לשיטתם דס"ל מתוך א"כ י"ל דמותר לשרוף חמץ ביו"ט מטעם מתוך וא"כ שוב י"ל דתשביתו ביו"ט ט ושוב ל"ח בכלל לאו שקדמו עשה ושוב ליכא נ"מ בשיעור דבלא"ה אין לוקין עלי'. אך באמת העירו המפורשים בהא דנקט ר"ע שהבערה אב מלאכה וכ' הכונה עפ"י דברי הרשב"א יבמות ד"ו בשם מורו דבלאו דמחמר ליכא עשה דשבתון הואיל שאינו אב מלאכה וא"כ זה כונת ר"ע דאי הבערה ללאו יוצאת שוב ליכא רק ל"ת גרידא ושוב הי' עשה דתשביתו דוחה. וידוע מ"ש במנ"ח לענין תחומין דאי תחומין דרבנן יש חומר ל"ת ועשה דרבנן כמפורש ר"ה דל"ב אבל אי תחומין ד"ת ליכא גבי עשה דשבתון כיון דליכא בי' מיתה. והנה בתוס' כתובות ד"ז כ' דמש"ה אסור לשרוף חמץ ביו"ט אף למאן דס"ל מתוך משום דאסור לטלטלו דחשיב מוקצה והנה ידוע מה שהקשו בתוס' יבמות ד"ה ע"ב דיש ללמוד עדל"ת מהא דגילתה התורה קרא מיוחד דשריפת קדשים אסור ביו"ט דהיום אינו זמן שריפה. ונשמע דבעלמא דחי. ותירצו דהי' ה"א דלאו דיו"ט דקיל דנדחה לצורך א"נ ה"ה דעשה ידחה אותה. וכ' בס' ב"ט דעכ"פ לענין לאוי דיו"ט דקילי שפיר ילפינן דנדחה מהא דסריפת קדשים. וכ' בס' ב"ט הנ"ל דאי ילפינן משריפת קדשים שם ל"ח בעידנא דהא האיסור נגמר תיכף בשעה שמבעיר האש והמצוה לא נגמרה רק אחר גמר שריפתו. וע"כ נשמע דעכ"פ לאו דיו"ט דקילי נדחה מפני עשה אף באינו בעידנא. אך באמת עיקר קושית התוס' הוא רק למ"ד דל"ל מתוך א"כ ע"כ דהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא מטעם עשה דוחה אף דלא הוי בעידנא ונלמוד עכ"פ לענין לאוי דיו"ט דקילי דנדחון מפני עשה ול"ב שיהי' בעידנא. אבל מאן דס"ל מתוך א"כ י"ל דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט מטעם מתוך כמ"ש בס' פרדס דוד וא"כ אף לענין לאוי דיו"ט לא נשמע דעדל"ת רק מכלאים בציצית ובעי שיהי' בעידנא והנה ידוע פלוגתת הרז"ה והרמב"ן אי אשתפיך חמימו דלאחר המילה דדעת הרז"ה דאסור למול הואיל דידעינן דיצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פק"נ ואסור לגרום דיחוי ודעת הרמב"ן דאין למצות אלא מקומן ושעתן. והרשב"א ז"ל מביא ראי' לשיטת הרז"ה ממתני' דס"ל לב"ה לא ישחוט אע"פ דמודה דבדיעבד מותר לחפור ולכסות אפ"ה אסור לגרום דיחוי. אך בס' עטרת חכמים כ' דבאמת שבת אצל פק"נ א"נ דהוי הותרה מיתר לגרום לכתחילה כמפורש ש"ס סנהדרין דט"ז דלמ"ד טומאה הותרה בציבור, א"צ לעבר השנה מפני הטומאה. ולפי"ז הכא דגם אחר שישחוט יהי' רק מצד דחיית עשה דכיסוי לל"ת דיו"ט ושפיר אסור לגרום דיחוי

והנה ידוע שיטת רוב הפוסקים דשבת אצל פק"נ הוי רק דחי' כמ"ש העטרת חכמים דרק קרבנות בשבת דהוי ענין תמידי אז חשיב הותרה אבל אצל פק"נ דהוי עניין מיקרי הוי רק דחי'. וע"כ נאמר בשיטת הראב"ד והרמב"ן דס"ל דגם אצל פק"נ הוי הותרה הסברא דאיסור שמצד היום דל"ח רק איסור גברא א"כ במקום דמותר ל"ח כלל בגדר איסור ולפ"ז י"ל לכאורה א"נ דאף דכל איסורין הם רק דחיון במקום פק"נ. מ"מ איסור שמצד היום חשיב הותרה במקום פק"נ. ולפ"ז י"ל דה"ה לענין עדל"ת ג"כ יש לחלק כנ"ל דבכל איסורין דכל דחייתן נלמוד רק מכלאים ציצית ובעי בעידנא שפיר השיב רק בגדר דחי' אבל לענין לאוי דיו"ט דקילי דחזינן דנדחה אף במקום דלא הוי בעידנא וה"ט דנלמוד מהא דשריפת קדשים והסברא כיון דלאו זה הותר לצורך א"נ חשיב קיל ושייך לומר עדל"ת אף דלא הוי בעידנא א"כ י"ל דאיסור זה חשיב קיל ובמקום דעשה דוחה אותה חשיב בגדר הותרה דכמו דחזינן דאיסור שבת הואיל דהוא מצד היום אם מותר במקום פק"נ חשיב הותרה וא"כ י"ל דמכ"ש לאו דיו"ט דמותר לצורך א"נ ה"ה דבמקום דנדחה מפני עשה חשיב הותרה ול"צ בעידנא דמידי דהוי הותרה ל"ב בעידנא וא"כ שוב הי' מקום לומר דמותר לגרום דחיית לאו דיו"ט מפני עשה כמו דמותר לגרום דחיית שבת מפני פק"נ לשיטת הרמב"ן. אך כבר כתבתי דלמאן דס"ל מתוך אין ללמוד עדל"ת ביו"ט מהא דשריפת קדשים די"ל דשם הי' הו"א להתיר מטעם מתוך ושוב גם לאוי דיו"ט דנדחין מפני עשה ילפינן רק מכלאים בציצית ובעי בעידנא, וממילא ל"ח רק בגדר דחי' ושוב אסור לגרום

והנה לקמן בש"ס מפורש דרבה ס"ל מוקצה ד"ת ועי' לקמן ד"ד במהר"ם שכ' די"ל דברייתא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין ס"ל מוקצה ד"ת. והנה לפי מ"ש המנ"ח יצא דלמ"ד מוקצה דרבנן יש בו עשה ול"ת דרבנן. אבל למ"ד מוקצה ד"ת ליכא בי' עשה דצא עדיף מלאו דמחמר וכמ"ש הרשב"א. ולפ"ז א"ש הקישור דנקט מקודם פלוגתת ב"ש וב"ה גבי מוקצה דב"ה ס"ל מוקצה וי"ל דס"ל מוקצה ד"ת. ואח"ז מביא דב"ה ס"ל בחמץ ג"כ השיעור לענין ב"י בכזית וקשה לכאורה דמאי נ"מ הא איסור יש בלא"ה ומלקות ליכא דהוי לאו הנל"ע. ועכצ"ל דל"ח לאו הנל"ע לפי שהעשה מתחיל מערב יו"ט והוי לאו שקדמו עשה וקשה הא באמת י"ל דחשיב לאו הנל"ע ובאמת תשביתו הוי ביו"ט ורק דמותר לשורפו מטעם מתוך דהא ב"ה ס"ל מתוך. אך באמת י"ל כיון דב"ה ס"ל מוקצה ד"ת א"כ שוב אסור לשורפו אף דבעצם השריפה י"ל דמותר מטעם מתוך אבל עכ"פ א"א לשורפו משום דאסור לטלטלו משום מוקצה ושוב ע"כ דתשביתו מעיו"ט ושוב הוי לאו שקדמו עשה ויש מלקות ושוב יש נ"מ בשיעור לענין מלקות ושפיר הוצרך להשמיעני דשיעורו בכזית לענין מלקות. אך לכאורה תיקשי דהא עיקר הוכחת ר"ע דתשביתו מעיו"ט משום דהבערה היא אב מלאכה והכונה דיש בי' עשה ל"ת דל"ת לחוד הי' נדחה וא"כ תיקשי לב"ה דס"ל מתוך וא"כ ליכא איסור הבערה אי דיש איסור מוקצה מ"מ למ"ד מוקצה ד"ת ליכא רק ל"ת גרידא ושוב י"ל עדל"ת. אך באמת י"ל דגם איסור מוקצה אינו נדחה משום דל"ח בעידנא ואף שכ' הב"ט די"ל דלאו דיו"ט ל"צ בעידנא זה רק למאן דל"ל מתוך א"כ ע"כ הא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט ע"כ משום דחיית עשה לל"ת אף דל"ח בעידנא ונלמוד עכ"פ דלענין דחיית לאוי דיו"ט ל"צ בעידנא אבל למאן דס"ל מתוך א"כ