מהר"ש חלק א עח

בימי טוהר בודאי א"ח כ"ז שלא ראתה ג"פ דכיון דלא משכחת כלל קביעות וסת באופן דפשיטא לו דלדעת הנוב"י והסד"ט הנ"ל הכא בודאי א"צ לחוש אף לפ"א דליל טבילה וז"ב. אך באמת החוו"ד העיר ג"כ בקושי' הנ"ל. ותי' דלכאורה בכל רמ"ת כיון דהוי איד"ר י"ל סד"ר להקל ונימא שמא דם צדדים הוא אך כיון דלענין ז"נ על הדם הוי ס' ד"ת ומחמירין שדם מקור הוא שוב נאסרה לבעלה ג"כ וא"כ בימי טוהר דאין דנין על הדם שוב אמרי' סד"ר להקל ותולין דדם צדדין הוא

ולכאורה צ"ל סברת החוו"ד דכיון דאין דנין על הדם אמרי' סד"ר להקל ותולין בדם צדדין הא באמת רוב דמים מהמקור הא רק שכ' בשו"ת טה"א דרק אם הדם בא בלי שום סיבה אז הוי רוב דבא מהמקור דשם יש רבוי דם אבל אם בא הדם ע"י סיבה שחיכך באבר התשמיש בזה י"ל מהצדדין דיוכל להוציא מן המקור כמו מהצדדין. וא"כ נודע דברי המרדכי דאשה שיש לה וסת אינה נאסרת ברמ"ת דתולין בדם צדדין והוקשו מש"ס דשבועות די"ז דקאמר שלא בשעת וסתה ואפרישה ונשמע דגם שלא בשעת וסת טמא. ותי' כמ"פ דבאמת סברת המרדכי דחזקה דוסת מגלה לנו שלא קבעה וסת אחר מש"ה דוקא היכי שכבר ראתה ג"פ ואתה רוצה לאוסרה ותרצה לומר דקבעה וסת לתשמיש בזה שפיר אמרי' כיון דבזה יש סתירת הוסת א"כ החזקת וסת מגלה שדם טהור הוא אבל בראי' דפ"א די"ל דבמקרה בא לזה ל"מ חזקה דוסת דאין תולין כלל בסיבת התשמיש והוסת אין מחזיק שלא תראה במקרה עכ"ד ועיין בשו"ת ה"ג רח"כ בסופו ובס"ט וחוו"ד ובישי"ע סי' קפ"ז וא"כ י"ל דדוקא היכי דכבר ראתה ג"פ בימי טוהר ואז כיון דרוצין לאוסרה א"כ אנו אומרין דסיבת התשמיש גרם בזה שפיר אמרי' דמחמת התשמיש יוכל לבוא דם צדדין כמו דם מקור וא"כ כיון דבימי טוהר אין נ"מ לענין נקיים שוב הוי לי' סד"ר להקל אבל הכא דרק פ"א ראתה דאין תולין כלל בסיבת התשמיש רק מחמת טבילה בזה ל"ש סברת החוו"ד דכיון דאינו בסיבת התשמיש שוב דם מקור הוי רוב ושוב י"ל דחוששת לליל טבילה שני' וא"כ לכאורה זה תלוי בשיטת הנ"ל דלשיטת הס"ט בכה"ג אצ"ל דבימי טוהר חוששת רק לג"פ

ולשיטת החוו"ד יש לחוש אך באמת א"ש דבש"ע מפורש דאם עבר ליל טבילה א' ולא ראתה אצ"ל וכ' החוו"ד דלא משכחת שתהי' מותרת לשמש בליל טבילה רק כשעברה ושימשה בליל טבילה ולא ראתה דכשם שנקבע בהרכבה כך נעקר בהרכבה דהוא ס"ל דטבילה חשיב אונס ואם תראה פ"א בליל טבילה שלא בשעת תשמיש לא תצטרך לחוש על ליל טבילה שני' ועיקר החשש מכח דתולין דהתשמיש גרם לכך בעי שתעקר בהרכבה אבל הס"ט כ' כיון דרוב נשים אין רדמ"ת מש"ה כ"ז שלא ראתה ג"פ אין תולין כלל בסיבת התשמיש רק בליל טבילה ונעקר בפ"א אם לא ראתה בליל טבילה אף בלא שימשה מותרת לשמש בליל טבילה ג' וה"ה בראתה בליל טבילה בלא תשמיש ג"כ צריכה לחוש. וא"כ בנ"ד ממ"נ שרי דלשיטת הס"ט אף דהכא אין תולין עדין בסיבת התשמיש מ"מ לשי' כ' דבלא"ה הכא אצ"ל דבשביל ראי' אחת דימי טוהר בודאי אצ"ל. ולשיטת החוו"ד ממ"נ א"ש דאי לא ניתלי דסיבת התשמיש גרם א"כ בלא"ה אצ"ל דבשביל ראי' אחת דליל טבילה שלא ע"י התשמיש אצ"ל ועיקר החשש דתולין דהתשמיש גרם ושוב היכי דבא בסיבת התשמיש כ' דל"ש רוב דמים מהמקור באין ושוב הוי סד"ר דבימי טוהר אי ראתה פ"א בליל טבילה בודאי אצ"ל לליל טבילה ואף פ"א א"ח וכ"ע מודים בזה כנלענ"ד ברור בס"ד לדינא

בעה"ח ד' יתרו תרל"ז פה"ק בילגורייא. והנני ידידו מחו' הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן כה להרב הה"ג חו"ב המפורסים חו"פ בנש"ק וכו' כש"ת מוה' יעקב פרענקיל נ"ו אבד"ק פאדנורזע יע"א

בדבר שאלתו באשה א' שראתה איזה פעמים בביאה שני' שאחר טבילתה אי יש לחוש ולאסור לשמש אחר טבילתה רק ביאה אחת זה תורף שאלתו. וזה תשובתי בס"ד. הנה נודע דעת המני' דאם ראתה ג"פ בליל טבילתה אעפ"י שלא הי' ביאת היתר בינתים מ"מ אינה אסורה לשמש רק בליל טבילה ומפרש כן דברי הט"ז. אך הס"ט והחוו"ד בסי' קפ"ז דחו דבריו דבלא הי' ביאת היתר בינתים אסורה לשמש אף בליל שני' של הטבילה. ובאמת בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' צ"ב העיר דשפיר י"ל כשיטת המני' דהוי ס"ס להתיר שמא דם צדדין הוא ושמא רק הטבילה גרמה. ובחי' העירותי דלהסוברים דאיסור דרדמ"ת הוא רק מדרבנן משום דוסת ע"י מעשה התשמיש אף סמוך לוסתה הוא דרבנן א"כ בלא"ה הואיל שי"ל דרק וסת הטבילה גרם הוי סד"ר. ועיין בחוו"ד סי' קפ"ז שהעיר דבשיעור כדי שתושיט נימא דל"ח רדמ"ת דהוי סד"ר. ולכאורה י"ל עפמ"ש הה"מ בפ"ט מא"ב ובכ"מ פ"א ממעשר דלענין בדיקת חמץ דעיקרו ניתקן על הס' ל"א סד"ר להקל ועפמ"ש הראב"ד בהלכות מעשר דלענין דמאי אף ס"ס ל"מ משום דעיקרו ניתקן על הס' א"כ ה"ה לענין וסתות כיון דעיקרו נתקנה רק על הס' כמ"ש ברש"י נדה דט"ז דאף למ"ד וסת ד"ת מ"מ הוא רק מס' דהלל"מ דמחזיקין בטומאת ס' א"כ י"ל דל"מ בזה אף סד"ר וה"ה דס"ס ל"מ

אך בתשו' כ' ליישב שיטת הראב"ד בס' בעה"נ שכ' דבלא בדקה לפני התשמיש ל"ח רדמ"ת דשמא הי' הדם קודם התשמיש. ובאמת הדבר תמי' דהא כיון דהותרנו לה לשמש בלי בדיקה מכח ח"ט א"כ גם סד"ר נגד חזקה הוי לחומרא. וכ' בחי' דמפורש בסי' קפ"ד דבס' אם קודם הנץ אינו אסורה רק ביום. והעיר החוו"ד דהוי כמו חד בחד דאיקבע איסורא. וכ' בס' הרז"ה דוסת ל"ח חק בדבר ברור וע"י ס' לא נוכל לכנות בגדר וסת ועיין בהג"ה אמ"ב שם. והנה בשו"ת עט"ח ובהגהותיו לאה"ע סי' י"ט כ' דחזקה שאיתרע נהי דילפי' מנגע דחזקה דמעיקרא עדיף מ"מ ל"ח בירור ול"מ בד"נ עיי"ש. א"כ י"ל כיון דכל איסור דרדמ"ת הוא מטעם וסת א"כ בעי שעכ"פ יהי' בירור שאותן ג"פ התשמיש גרם ראיית הדם וכיון דבלא בדקה י"ל שמא קודם התשמיש הי' הדם אף דהוי נגד ח"ט מ"מ כיון דהרי דם לפניך א"כ עכ"פ החזקה דמעיקרא ל"ח בירור ושוב א"א להחזיק עי"ז וסת דוסת ל"ח רק בדבר ברור ושוב אף א"נ דוסת ע"י התשמיש הוי מה"ת מ"מ בלא בדקה ל"ח רדמ"ת דוסת ל"ח רק בדבר ברור וז"ב ונכון

עכ"פ להנ"ל בלא"ה תיקשי היכי שיש לתלות דרק צינת הטבילה גרם א"כ ליכא בירור דהתשמיש גרם ראיית הדם ושוב א"א לכנות וסת רק בדבר ברור. נחזור להנ"ל דדעת המני' דאם ראתה בליל טבילה אף דלא הי' ביאת היתר בינתים יש להתיר ובנוב"י שם כ' דאם נתיר לה לשמש בליל שני' של הטבילה אם אח"כ לא תראה בליל שני' של הטבילה נתיר לה לשמש אח"כ גם בליל של טבילה ונימא דמתחילה התשמיש גרם ראיית הדם ושוב נתרפאה עיי"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיתי דל"ש בזה לומר סד"ר להקל דהוי סד"ר דסתרי אהדדי

אך באמת נהי דגם בזה י"ל קושית החוו"ד דאמאי בשיעור דכדי שתושיט חשיבי רדמ"ת הא הוי סד"ר להקל. ומ"ש החוו"ד דהואיל דחייבין א"ת ומחמירין שהי' בשעת תשמיש א"כ אף לענין דרבנן מחמירין. ובאמת יש לתמוה ע"ז דהא לשיטת הרמ"א בשלא בשעת וסת ליכא חיוב קרבן דהוי אונס ובסמוך לוסתה ל"ש דין דרדמ"ת דהא בשימשה