מהר"ש חלק א עג

לחומרא אבל לקולא ל"מ דשמא הי' ראיה זו בימים שא"ר לקביעות וסת א"כ שפיר כ' הראב"ד דעכשיו יש חשש ברדמ"ת שמא קבעה וסת למעשה התשמיש ואין לומר דחזקת הוסת מגלה שלא קבעה וסת אחר ז"א דעכשיו שנוהגין חומרא דר"ז ע"כ לפי שאין בקיאין בין ימי נדה לימי זיבה א"כ כל הוסת הם רק לחומרא אבל אין לצמוח מזה קולא א"כ שוב ל"מ בדיקת שפופרת דנהי שנסתלק החשש דממלאה ונופצת מ"מ נשאר חשש דראתה מחמת וסת התשמיש היינו ע"י חימוד ובזה אין ראי' מבדיקת שפופרת דבשפופרת ליכא חימוד וא"ש שיטת הראב"ד ע"נ וז"ב בס"ד

נחזור להנ"ל די"ל דהיכי דהוחזקה בביאת של היתר אף בבעל אחר מ"מ ל"ח כלל רדמ"ת ואף א"נ דאין חילוק מ"מ בלא בדקה חוץ מזה שדעת הראב"ד דהראיה לא מצטרף ולפמ"ש המנ"י כ"ע מודים כן ואף א"נ דלא כדבריו מ"מ כבר כ' דביש לה וסת שלא בשעת וסתה בודאי יש להקל בשימשה בלי בדיקה לתלות שהי' הדם קודם תשמיש ובפרט בהוחזקה בביאת של היתר בודאי עכ"פ בלא בדקה דתולין שהי' מקודם. יצא דבנ"ד יש כמה צדדי היתר כיון שכבר הוחזקה בביאת של היתר בבעל הא' מכמה שנים. ויש לה וסת קבוע ולא בדקה א"ע בב' פעמים הראשונים בודאי י"ל ולסמוך שהי' הדם קודם תשמיש דיש ב' חזקות נגד הח"ט היינו דהרי דם לפניך וח"ה לשמש א"כ בודאי י"ל אשיטת הראב"ד ולא נשאר רק ראיה ג' שהיה בבדיקה וכ"ז שלא הוחזקה ג"פ עדיין ליכא איסור ויש עצה שלא לשמש בליל טבילה כמפורש בש"ע וגם קודם שתתחזק י"ל ארופא שאומר שנתרפאה ואף שאמרה שהרגישה כאב בשעת תשמיש מ"מ י"ל שהיה הדם מקודם והכאב הי' מתשמיש לחוד דהא כאב לא מגלה על דם דהא כאב אינו כמכה ואף אי היתה אומרת שהרגישה בשעת תשמיש מ"מ י"ל שהרגשת שימוש הי' כמפורש בש"ס ונודע מחלוקת הפוסקים אי הכונה בש"ס שבאמת לא הרגישה רק דתולין שטעתה בהרגשת שימוש או דהפי' שאומרת שהרגישה ורק בנמצא לאח"ז אמרינן שהי' הרגשת שימוש עי' בשב"י ובכו"פ ובס"ט סי' קפ"ג וסי' ק"צ עכ"פ כלם כ' דאף דאמרינן שטעתה בהרגשת עד או שמש זה רק היכי דידעינן שבא בשעת בדיקה או בשעת תשמיש אז מכח חזקת דם שבא בהרגשה תלינן שטעתה בהרגשת שמש אבל היכי דאיכא למיתלי במידי באמת תולין דלא הי' הרגשה. ועי' ביו"ד סי' ק"צ בט"ז ס"ק כ"ג וס"ק כ"ט ומשמע דבאיכא מה לתלות אמרינן שלא היה הרגשה ועיי"ש בס"ט שכ' דבעד שא"ב וטחתו ביריכה אף במקום שיוכל ליפול שמה מהמקור מ"מ טהור ומצרפין ס' שמא לא ארגשה ועי' בס"ט ריש סי' ק"צ שכ' דאף א"נ כשיטת התה"ד דבארגשה ובדקה ולא מצאה כלל טמאה זה רק הרגשת פתיחת המקור דזה מורה על דם אבל הרגשת זיבת דבר לח ובדקה ולא מצאה כלל טהורה דזה אינו מגלה שהיה דם רק דביש דם וגזה"כ דבעי הרגשה אמרינן דזה חשיב הרגשה

יצא דהרגשת זיבת דבר ל"ח אינו מברר שבא דם בשעת הרגשה זו ובפרט שיש לתלות בהרגשת שמש בודאי יש לתלות מכח הח"ה שהי"ל לתלות שהדם בב' תשמישי הראשונים הי' מקודם תשמיש ובפרט שלא הרגישה רק צער וכאב בודאי י"ל דהי' מקודם תשמיש ובפרט שיש לה וסת א"כ יש לנו שיטת הראב"ד ולפי הבנת המנ"י בלא בדקה לכ"ע אינו מצטרף ובפרט באשה לה וסת והי' ח"ה בבעל ה"א בודאי בלא בדקה יש להקל ועיין בשו"ת ח"ס סי' קס"ד שמביא כונת הנוב"י בסי' פ"ז לסמוך אדעת הראב"ד וגם הח"ס סומך א"ע אדעת הראב"ד עכ"פ אחר שכבר שימשה ג"פ שלא נחשוב רק ב"פ ולסמוך ארופא. ואף שמפורש ברמ"א סי' קפ"ז וא"ח בין ראתה מיד אחר הנישואין או נתקלקלה אח"כ י"ל דמיירי בשימשה בבדיקה אבל בלא בדיקה נלענ"ד לכ"ע בהוחזקה בביאת של היתר ל"ח רדמ"ת. יצא דבנ"ד יש עמוד גדול לסמוך ושלא לצרף ב' ראיות הראשונות ול"ח רק כראתה פ"א בליל טבילה דצריכה לפרוש ליל טבילה שניה ואם לא תראה שוב תהי' מותרת ואף דלשיטת החוו"ד אסורה שוב לעולם לשמש בליל דטבילה אך לדעת הס"ט קודם פעם הג' אין תולין בסיבת התשמיש רק דצינת הטבילה לחוד גרמא ובתשו' הארכתי בזה עכ"פ יש צד היתר. עוד י"ל בשריותא דהך אשה כיון שהראיות הי' בליל טבילה י"ל דרק התשמיש של ליל טבילה גרם הדם די"ל דצינת הטבילה וחימוד גרם ראיית הדם וכדמצינו דאם ראתה בליל טבילה צריכה לפרוש ליל טבילה שניה ולשיטת הס"ט אף אי ראתה בליל טבילה שלא ע"י תשמיש מ"מ צריכה לחוש לליל טבילה והטעם שי"ל שקבעה וסת למעשה הטבילה דטבילה חשיב כוסת הפיהןק דהא וסת הבאה מחמת אונס אינה חוששת בפ"א ועכ"פ כיון דרדמ"ת הוא דרבנן י"ל ולתלות הראיה בליל טבילה דהא אם ניתלו שהחשמוש גרם א"כ הוי לי' וסת הבאה מחמת אונס ול"ש וראי' דאין לו דין קביעת הוסת לדעת הנוב"י א"כ יותר יש לתלות דהטבילה גורם דזה חשיב וסת גמור וכמ"ש הס"ט דאם יש חשש ב' וסתות יותר תולין בוסת הפלגה מבשאר וסתות ויותר תולין בוסת החודש מבוסת הדילוג ה"ה הכא דיותר יש לתלות בוסת הטבילה דהוי וסת גמור מלתלות בוסת התשמיש דהוי רק וסת שא"ק

והנה בתשו' זה זמן כביר העירותי דניתלי בליל טבילה דהואיל דליל טבילה בלא"ה אסורה שוב הוי כמו דבדרבנן אמרי' איסור לתוך איסור נפל. וכ' עפמ"ש החוו"ד דאם על האיסור יתחדש איסור גדול הייני מדרבנן לד"ת שוב לא תלינן דשייך מאי חזית דמקלקלת לי' וא"כ הכא א"נ רק דהתשמיש גורם א"כ יהי' רק וסת הבאה מחמת אונס ולא יהי' רק איסור דרבנן אבל א"נ שהטבילה גורם א"כ בליל טבילה יהי' סמוך לוסתה אסור מה"ת ול"א שאני אומר. אך כעת נ"ל דאדרבה יותר יש לחוש דהטבילה גורם דהוי וסת גמור ובשלמא לדעת החוו"ד אדרבה טבילה חשיב כמו וסת דקפיצה ותשמיש חשיב וסת גמור אבל לשיטת הס"ט טבילה חשיב וסת גמור ויש לתלות בו. ונודע דעת המנ"י דאם ראתה ג"פ בלילה טבילה אף דלא הי' תשמיש של היתר בנתים מ"מ מותרת לשמש בליל ב' של הטבילה וי"ל סברתו כנ"ל דס"ל כדעת הש"ך דוסת ע"י תשמיש חשיב כאונס א"כ יותר יש לתלות בליל טבילה דהוי וסת גמור. והנה כמ"פ חלקו על המנ"י עיין ס"ט וחוו"ד ובשו"ת נוב"י מהד"ת סי' צ"ב מקשה דניתלי בליל טבילה דהוי ס"ס שמא מצדדין בא ושמא הטבילה גורם וכ' דאם לא תראה שוב נתיר אף בליל טבילה דניתלי להיפוך שמא התשמיש גרם וע"כ דנתרפאה וא"כ הוי ס"ס דסתרי אהדדי. ועפ"ז י"ל ג"כ קושית המפורשים דאמאי בראתה בכשיעור דכדי שתושיט מוחזקת ברדמ"ת נימא הואיל דעכ"פ יש ס' שמא אחר תשמיש בא והראי' דא"ח רק א"ת למ"ד דל"צ ב' חתיכות וא"כ לענין איסור על בעלה הוי סד"ר

ונ"ל עפמ"ש החוו"ד דבאם רואה אחר תשמיש אסורה לשמש ב' תשמישין בלילה אחת דכיון דאין הראיה מובלע בתוך הקפיצה אסורה לשמש עד סוף העונה. וא"כ הוי ס' דסתרי דתחילה נתיר לשמש ונאמר דאחר תשמיש בא הדם ואם לא תראה שוב נרצה להתיר אותה ב' תשמישין בלילה אחת דנימא דמעיקרא בא הדם בשעת תשמיש וע"כ דנתרפאה והיכי דסתרי ל"מ סד"ר וז"ב

אך מ"מ מסיק שם הנוב"י דאם יש לתלות בבתולים אך דאינה מרגשת כאב אף דקשה להתיר מכח זה עכ"פ מצרפין ההיתר דליל טבילה וא"כ הכ"נ דיש כמה צדדי היתר א' דוש לה וסת ולדעת המרדכי מותר וגם דעכ"פ מרגשת כאב ואף דכאב אינו כמכה מ"מ עכ"פ לענין כתמים דרבנן מהני כאב כמכה ועיין שו"ת ח"ס סי' קנ"ח דמביא דעת הרדב"ז דמצרף היתר דמרגשת צער וכאב לענין רדמ"ת ובפרט דב' תשמישין הראשונים הי' בלי בדיקה ויש היתר גדול עפ"י שיטת הראב"ד ובודאי כל הני היתרים עדיפי מההיתר דדם בתולים בלי הרגשת כאב ושוב מועיל ההיתר