מהר"ש חלק א סה

וכמ"ש התוס' דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וכ' דמסתברא דתלוי במלך ואחיו הכהנים ע"כ כפי אשר יגיד הרב אב"ד דעתו למי משפט הקדימה כן יקום וז"ב בס"ד

בעה"ח ב' בא תרס"ד לפ"ק פה"ק ראדאמישלא. והנני ידידו דו"ש הק' שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל. סימן כ

להרב המאה"ג החריף ובקי בחדרי תורה המפורסם כו' כש"ת מוה' זלמן ליב נ"י פרשעווארסק יע"א

ע"ד שאלתו בבית א' הדיחו כף של כסף להגעילו לצורך חג הפסח ושכחו להגעילו ותחבו אותו בפסח לתוך קדירה של רוטב ושאבו בו הזוהמא שבקדירה שהי' בו איזה ליטער ובאותו בית הדרך לשמש בכפות של כסף לפרקים גם אצל האש באמצע השנה וכת"ה הורה בזה לאיסור ואף בהנאה יען כי בודאי יש בהכף בליעה מחוץ ע"י כ"ר היינו שתחבו אותו לפעמים בקדירה של חמץ בעודו רותח אצל האש. זה תורף שאלתו

והנה רו"מ הביא שי' הרמ"א בסי' תנ"א שהביא דיש אוסרים אף בכ"ש היינו שי' הרמב"ם דפסק דבכ"ח שבלע אף ע"י חום כ"ש אין לו היתר והמג"א חוכך שם להתיר ומסיים דיש להחמיר דהא גם בשאר איסורין מחמיר הרשב"א א"כ עכ"פ בפסח יש להחמיר ובאמת גם בשאר איסורין שלא במקום הפ"מ אוסר הט"ז בכ"ש והש"ך ז"ל עכ"פ שלא בהפ"מ אוסר כ"ק ובפסח י"ל דיותר יש להחמיר די"ל דעכ"פ בליעה משהו יש בכ"ש ומש"ה דעת המנ"י דבכ"ש של מתכות יש להגעילו ועי' בפמ"ג בהנהגות או"ה או דמשום חומרא דחמץ יש להחמיר ועי' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח דמסיק דהוא משום חומרא דחמץ

אך שי' הח"י דעכ"פ בשימשו בכלי שבלע בכ"ש ולא הכשירו ואחר מעל"ע שימשו בו בפסח יש להקל וי"ל דחשיב ס"ס להקל א' שמא נטל"פ מותר בחמץ דהיכי דהרמ"א אינו מסיים וכן עיקר כשי' האוסרין רק שכותב וכן נוהגין כ' הפמ"ג בהנהגות או"ה דיש לצרף שי' המחבר לס' ושמא כ"ש אינו בולע דהא בהפ"מ מקילין וחשיב עכ"פ כמו ס"ס. אך רו"מ כ' דהח"י מיירי רק באם ליכא חשש ששימשו בו בכ"ר אבל הכא אם עכ"פ לפעמים שימשו בו בכ"ר א"כ בליעה מועטת שבה להיכן הלך. והנה באמת כבר נחלקו בזה גדולי הפוסקים כמ"ש בר"ן פ"ב דפסחים דשי' ר"ת דסכינים גדולים של איסור בעי ליבון אבל סכין קטן דרוב תשמישן אינו ע"י האור ל"צ ליבון דחז"ל לא הוצרכו הכשר בשביל תשמיש שאינו בקביעות ועי' תוס' חולין ד"ח ועי' תוס' ע"ז דע"ו מה שדחו ראיית ר"ת מהירושלמי ועי' בר"ן סוף ע"ז ובטור יו"ד סי' קכ"א והובא ב' השי' בש"ע או"ח סי' תנ"א לענין קערות או כפות שהכשירו בכ"ש או כלי שתי' שלא הכשירו כלל דיש מקילין והנה לכאורה קשה דאם לא שימשו בכלי זו מעולם רק פ"א בכ"ר בודאי הי' בעי הכשר בכ"ר אף בדיעבד והכא בשביל ששימשו עוד כמ"פ בכ"ש או בצונן יהי' עדיף

אך באמת י"ל הסברא בשי' הפוסקים הנ"ל דבאמת אחר מעל"ע מותר מה"ת רק הטעם משום גזירה אטו ב"י ובתוס' ע"ז דע"ו כ' משום דחל על הקדירה שם איסור תו לא פקע. והנה לפ"ז י"ל דבכ"ד שרוב תשמישו הוא כך ומיעוטו כך נקרא בו שם הרוב ומש"ה ניחא דבשלמא באם באמת מיוחד לתשמיש רותח אף שלא שימשו בו רק פ"א מ"מ עכ"פ יש עליו שם כלי שתשמישו ברותחין ושפיר נקרא עליו שם איסור ומש"ה אף כשאב"י לא פקע איסורו אבל אם רוב תשמישו בכ"ש או בצונן ולעתים קרובים נשתמש בו בכ"ר א"כ תשמיש המיעוט הוא טפל לשם תשמיש העיקר ול"ח שם איסור ונהי דבעודו ב"י מתשמיש הכ"ר נאסר התבשיל דהא נרגש טעם איסור אבל כשאב"י ל"ש לומר שחל עליו ש"א דלעולם בטל הטפל לגבי העיקר. וכעין זה מצינו בתוס' זבחים ד"ו ויומא ד"נ דאף דמצינו קרבן של שני יורשין א"ע תמורה אעפ"י דלא מכפרי רק מקופ"י ואפ"ה פר של כה"ג א"נ דשאר כהנים אינם מתכפרים רק מקופ"ו ל"ח קרבן שותפין והטעם דשם ביורשין אין שום איש שיתכפר מקביעותא א"כ שפיר חשיב קרבן שותפין אבל הכא דכה"ג מתכפר מקביעותא בטל זכותם לגבי זכותו של כה"ג עיי"ש. ועיין בזה בש"ס מגילה דכ"ו דהא דקאמר ברחובה של עיר דנהי דמתפללין בו בתענית ההוא אקראי בעלמא וביארתי בח"י דהכונה דכיון שרוב פעמים משתמשין בו צרכי הדיוט א"כ תשמיש קדושה הוי טפל אבל דבר שאינו מיוחד רק לדבר שבקדושה אף שמשתמשין בו רק באקראי מ"מ חשיב דבר קדוש ובתשובה פלפלתי בזה

ובזה י"ל קושית המג"א בהא שכ' בתוס' פסחים ד"ה דמש"ה אסור לשרוף חמץ ביו"ט אף דלמ"ד בשריפה יוכל ליהנות מאפרן אפ"ה כיון דלא בא ההנאה רק אחר שנשרף ל"ח א"נ והקשה דבהא דעצים שנשרו מהדקל דשם אין לו היתר רק אחר שמקלי קלי איסורו ואפ"ה מותר לאפות ביו"ט. ועפי"ז א"ש דשם עכ"פ עיקר השריפה כדי שיהנה ממנו אחר ששרפו א"כ דמי להא דקרבן של ב' יורשין אבל בחמץ דעיקר השריפה הוא בשביל מ"ע דתשביתו ונעשה בו מקודם צרכי גבוה וצורך הדיוט בא אח"כ בטיל מיני' שם א"נ והבן א"כ ה"נ אם לית בי' רק תשמיש דכ"ר א"כ חל עליו שם איסור אבל אם רוב תשמישו בצונן או בכ"ש א"כ שם כלי שתשמישו בכ"ש עליו א"כ אחר מעל"ע מהתשמיש דכ"ר א"כ לא נרגש בו הטעם דכ"ר שפיר מותר א"כ י"ל דנהי דאנו מחמירין בפסח בנוטלפ"ג דוקא באם חל עכ"פ על הכלי שם איסור בעודו מושבח אז שפיר נהי דבשאר איסורין המאכל שנתבשל בכלי שאב"י מותר משום דהמאכל קיבל תיכף טעם פגום מ"מ בחומרא דחמץ כיון דעכ"פ קיבל טעם מחמץ שחל שם איסור על הכלי אוסרין אבל באם רוב תשמישו בכ"ש א"כ מעולם לא נקרא שם איסור על הכלי שפיר מותר דהא גם החומרא דנוטל"פ בחמץ הוא רק דרבנן דלא עדיף מחומרא דמשהו וא"כ חז"ל ל"ג איסור רק אם רוב תשמישו בכ"ר כנלענ"ד להבין שיטת הפוסקים דס"ל דגם לענין פסח אזלינן בתר רוב תשמישו. וא"כ עכ"פ יחשב הדבר לס' ושפיר הוי ס"ס להקל א' שמא כשי' המחבר דנוטל"פ מותר בפסח ושמא עכ"פ לענין אב"י אזלינן בתר רוב תשמישו. אך באמת עדיין י"ל דכ"ז הי' ניחא בכלי שרוב תשמישו בצונן א"כ מצד רוב תשמישו ל"צ שום הכשר א"כ שפיר יש ס"ס להקל א' שמא נוטל"פ מותר בפסח ושמא עכ"פ באב"י ל"ח למיעוט תשמישו וה"ה אם רוב תשמישו בכ"ש והכשירו בכ"ש א"כ מצד רוב בליעות ליכא חשש דהא ננעל בכ"ש וכבכ"פ ולא נשאר רק הבליעה שבלע במקרה בכ"ר א"כ שפיר חשיב ס"ס שמא אב"י מותר בפסח ושמא ל"ח באב"י עכ"פ לתשמיש במקרה כשי' הר"ת דבסכין קטן מהני הגעלה אף שלפעמים משתמשין בו ע"י האור אבל הכא דלא הגעילו כלל הכף א"כ בשלמא אי בודאי לא שימשו בו בכ"ר וליכא חשש רק מצד בליעת כ"ש א"כ חשיב ס"ס שמא כ"ש אינו בולע כלל כמ"ש בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח ואת"ל כשי' המחמירין דכ"ש בולע כמ"ש הב"י בשי' הר"מ וטור וכמ"ש המ"א דכיון דהרשב"א מחמיר אף בשאר איסורין א"כ עכ"פ בפסח יש להחמיר מ"מ שמא נוטל"פ מותר בפסח אבל הכא דלפעמים שימשו בו בכ"ר