מהר"ש חלק א נח

ועכ"פ ע"י ק' רבנים זה תורף שאלתו בקצרה. והנה לפי דברי השואל יש כמה עצות בזה א) להתיר לו לישא אשה עפ"י ק' רבנים. גם יש עצה שיעשו ב' שלוחים וילכו שמה ויתנו לה הג"פ דהא קיי"ל שליח נעשה עד. ועוד יש עצה שב' אנשים ילכו שמה ותמנה בפניהם שליח לקבלה ואח"כ יבואו העדים לנאוירק ויעידו בפני הבד"צ שמינתה בפניהם את פב"פ לשליח לקבלה לקבל מיד שליח בעלה ושליח בעלה ימסור בפניהם את הגט ליד שליח לקבלה וצריכין לברר עפ"י ההלכה איזה דרך נכון יותר

והנה מקודם נברר אי לא הי' עצה אחרת אי הי' מותר לו לישא על אשתו. ומקור הדברים הוא ברמ"א אה"ע סי' א' דיש ב' דעות אי חדר"ג נוהג אף במקום ביטול מצוה הייני בשהה י' שנים ולא ילדה וברמ"א לא הכריע רק הביא דעת יש חולקין דאף במקום מצוה שייך החרם באחרונה. אך הב"ש שם הביא דעת הד"מ דמיקיל בדין זה ולכן כלל ב' הדינים דהיינו נשתטית או כשהוא מה"ד לגרשה וכיון דבסי' קט"ו כ' דבעע"ד יוכל לגרשה בע"כ א"כ ה"ה הכא הכוונה דיש להתיר לו לישא אשה על אשתו אף בלי ק"ר וס"ל להב"ש דהד"מ הכריע כשיטה זו דהיכי דמה"ד לגרשה ל"צ ק' רבנים ויש להתיר לו או גט בע"כ או ב' נשים. והנה בעיקר הדבר בהא דפליגי אי ר"ג גזר במקום מצוה. ראיתי להאחרונים שנסתפקו היכי דכבר קיים פו"ר אי הצלה מעבירה ג"כ חשיב מצוה ול"ג הגאון. הנה באמת מצינו בש"ס גיטין דל"ח דהתירו לשחרר בשביל הצלה מעבירה וכ' התוס' משום דמכשלת רבים והם חשיבי אנוסים. ומוכח דגם בשביל הצלה מעבירה דוחין העשה דלעולם בהם תעבודו. ואף שידוע שיטת הר"ן דעיקר האיסור משום לא תחנם וכשהוא לצורך מצוה ל"ש חנינה וא"כ י"ל דוקא שם דל"ח כלל עובר בעשה. אך באמת הקשה במג"א סי' צ' מהא דפריך בש"ס ברכות דמ"ז והא מה"ב. וכ' בשו"ת חת"ס חלק חו"מ סי' פ"ו ובחת"ס חיו"ד סי' שכ"ב דאם אינו עושה לצורך מצוה היותר גדולה חשיב חנינה ובאמת בתר דמשני מצוה דרבים שאני שוב ל"ח כלל מבטל עשה. עכ"פ נשמע דא"נ דעבירת ל"ת קיל מביטול עשה שוב חשיב חנינה וע"כ צ"ל דהצלה מעבירה נמי חשיב מצוה רבה. ובפרט להציל מאיסור תמידי דחמיר וכמ"ש בתוס' כתובות ד"ב ובתוס' גיטין די"ז דבשביל חשש איסור תמידי חשו אף למידי דל"ש. ועיין בתוס' ע"ז דט"ו ע"א עיי"ש לענין מחמר ועיין בתוס' גיטין דל"ה ע"ב וברא"ש נדרים ד"צ ובר"ן יומא דפ"ג הנודע ועיין בש"ס יומא דל"ב לענין אי בגדי לבן עדיף וקאמר הש"ס דבגדי זהב עדיף שכן כפרתן מרובה והרבה יש להאריך

אך זה תלוי א"נ דהא דל"ג במקום מצוה הייני דמצות פ"ו דוחה לחדר"ג אז הי' מקום לומר דהיכי דליכא ביטול מצוה בקו"ע אינו דוחה דל"ת אין בכוחה לדחות כנודע מדברי הרי"ף ורש"י ב"מ דל"ב שכ' דהך דהשבת אבידה הוי ג"כ ל"ת מ"מ ל"ת אין בכחה לדחות ועיין במג"א סי' תמ"ו והסברא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בטעם דעדל"ת אבל באמת לא שייך בזה לומר עדל"ת מכמה טעמים והעיקר כיון דנתקן לטובת האשה ויש בזה היזק להאשה א"כ הוי כמו גזל דל"ש בי' עדל"ת דהפסד ממון חבירו אסור אף במקום פק"נ כמ"ש הראב"ד הובא בשטמ"ק ב"ק ד"פ דממון חבירו אסור גם במקום פק"נ ועי' בתוס' ב"ק ד"ס ע"ב ובספר פר"ד דרוש דרך החיים שהאריך בזה. וע"כ צ"ל בטעם המקילין דר"ג לג' כלל במקום מצוה ולא התחיל כלל האיסור א"כ הוי הותרה וכמ"ש ברש"י ברכות ד"כ דהא דכה"ג מטמא למ"מ הוא הותרה ועפ"י סברת הרמב"ן ז"ל הנודע. וא"כ כיון דאמרינן דלא התחיל האיסור א"כ בודאי הותנה דגם במקום עבירת ל"ת לא יחול גזירתו דבאמת ל"ת חמיר מעשה ורק היכי דאתי מטעם דחויה אז עשה עדיף. ובפרט דבאמת כ' הפוסקים דהיכי אפשר לומר כלל דר"ג גזר במקום מצוה הא לא עדיף מנשבע דלא חל בביטול מצוה ואף שי"ל דיחול בכולל מ"מ רק לבטל מצוה בשוא"ת חל בכולל אבל ש לעבור בפועל ל"מ כולל כנודע א"כ במקום דאתי לידי עבירה בפועל בודאי כיון דנשבע בפירוש ל"מ ה"ה דלא עדיף גזירת ה"ג וז"ב

עכ"פ נשמע דלשיטת הסוברים דר"ג גזר אף במקום ביטול מצוה י"ל דל"ש כלל בזה לומר עדל"ת. ובזה ניחא בהא דכ' הריטב"א והב"ש בסוף סי' קס"א דאם יש גדול הנשוי אשה וצריך לחלוץ יחלוץ הקטן הפנוי דגבי הגדול הוי קצת בכלל חליצה שא"ר ליבום והאחרונים האריכו בזה. ובאמת הדבר תמי' לכאורה דהא החרם לא גרע מח"ל דגילתה התורה דחולצת. אך באמת נודע שיטת הרשב"א יבמות ד"ב דהיכי שדבר אחר גרם לה לאסור ל"ש הך כללא דכל שא"ע ליבום ומביא ראי' מהא דנודרת הנאה מיבמה דחולצת. והקשה בשעה"מ בפ"ו מהלכות יבום דהא בנודרת בלא"ה ניחא דבח"ל גילתה התורה דחולצת ועיין ב"ס בי"מ אה"ע ח"ב סי' קנ"ט. אך באמת ניחא דבח"ל בדיעבד אם בעל קני דאמרינן עדל"ת וכיון דבדיעבד יהי' היבום בהיתר חשיב ראוי אבל בנדר ל"ש עדל"ת משום דכתיב לה' כמ"ש החינוך וגם דהוי עשה דפשיעה כמ"ש השעה"מ בפ"י מנדרים או כמ"ש הנמ"י פ"ב מנדרים דכיון דהל"ת הוא בחפצא והמצוה הוא בגברא לא אמרינן עדל"ת ושוב חשיב בכלל א"ע ליבום וצ"ל הסברא משום דדבר אחר גרם לה לאסור וא"כ הכ"נ כיון דל"ש לומר בזה עדל"ת כיון שהוא לטובת האשה א"כ י"ל דהוי בכלל א"ע ליבום. ועפ"ז יש לדחות נמי בהא דדעת המהר"ם פאדוואה לפי הבנת הרבה פוסקים דרק גט בע"כ מותר במקום מצוה אבל ב' נשים לא. וראיתי בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' ה' שכ' לפרש דבשלמא גט בע"כ אינו עובר רק המגרש שייך לומר עדל"ת אבל ב' נשים דגם אשתו השניה עוברת א"כ אין לה לעבור בשביל קיום מצוה דידי' וכמ"ש בתוס' גיטין דמ"א. והעיר די"ל דכמו דאומרין להרב חטא כדי שיזכה העבד וה"ה דנימא להאשה חטא כדי שיזכה הבעל. ובפרט די"ל לפי שיטת הר"ן ז"ל בקידושין דמ"א דהאשה ג"כ עושית מצוה בהנשואין שמסייעת להבעל

והנה באמת בתשובה ביארתי דכבר העיר בזה בספר תו"ג. אך דנ"ל די"ל דהא דאומרין חטא הוא מדין ערבות וכמו דמצינו דבישראל מצוין להפרישו אף בלא קאי בתרי עברא דנהרא ועיין בתוס' שבת ד"ג ובר"ן ע"ז ד"ב ובש"ך ודג"מ יו"ד סי' קנ"א א"כ י"ל לפמ"ש הרא"ש במס' ברכות דכ' דנשים אינם בכלל ערבות א"כ בנשים אין אומרין חטא. ועוד י"ל דבאמת נודע מ"ש הר"ן דעיקר האיסור דמשחרר הוא משום חנינה ורק כמ"ש הח"ס בסי' הנ"ל דאף אם משחרר לצורך מצוה מ"מ אם אינו עושה לצורך מצוה היותר גדולה ממצות לעולם בהם תעבודו חשיב חנינה ולכך חידשו בתוס' דפ"ו הוי מצוה רבה וממילא ל"ח חנינה וא"כ שוב הרב אינו עושה שום איסור אבל הכא עכ"פ האשה תעבור בל"ת דלא יהי' קדש ושוב אין אומרין חטא וא"ש. עכ"פ נחזור להנ"ל דלזה יש איסור לישא ב' נשים אף במקום מצוה דבדידה ליכא עשה. ובאמת לכאורה ז"א דבשלמא אי הי' הדבר מצד דחויית עשה לל"ת שפיר הי' מקום לומר דהאשה אין לה לעבור בשביל עשה דידי. אך באמת הוכחתי דאין לומר בזה עדל"ת לפי שהוא לטובת האשה והוי כמו גזל דל"ש בזה לומר עדל"ת וע"כ צ"ל דר"ג ל"ג כלל במקום מצוה והוי הותרה ממש א"כ ל"ש לומר דבדידה ליכא עשה ז"א דשניהם אינם עוברים כלל והוי כמ"ש בסברת התוס' דאם משתחרר בשביל מצות פ"ו אינו עובר כלל בעשה וז"ב

אך באמת י"ל דשפיר י"ל כנ"ל דהיתר דגט בע"כ הוא מטעם דחיית עשה לל"ת דחדר"ג ואי די"ל דהיזק פרנסת האשה הוי כמו גזל ול"ש לומר עדל"ת מ"מ י"ל עפמ"ש הרשב"א בגיטין דע"ה בהא דמהני בגט נתינה בע"כ לפי שא"צ לזכות שום דבר ע"י הנתינה ורק לסלק שיעבודו מהני נתינה בע"כ דעכ"פ א"א לומר דלא יועיל נתינה ויתחייב בשיעבודה. א"כ י"ל כמ"ש התוס' ביבמות דנ"ג לענין