מהר"ש חלק א נה

אבי הילד והרבה יש להאריך בזה וקשה עלי האריכות והשי"ת יצילנו משגיאות: באעה"ח ג' תצא תרס"ג לפ"ק פה ראדאמישלא. הק שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל סימן יז לכבוד' גיסי הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה בנש"ק המפורסם כו' כש"ת מוה' טובי' האראוויטיץ נ"י האבד"ק שענדישוב יע"א

בדבר שאלתו בטבח אחד שראה השו"ב שעשה שני חיתוכים במרה להוציא הליחה ועלתה בדעתו אולי יש שמה שני מרות והלך לראות אם כן הוא. ובאמת הי' שני מרות ונטרפה הבהמה ושאלו את הטבח מדוע לא עשה שום שאלה ע"ז ובלתי דיבור השו"ב הי' מוכר הבשר בחזקת כשרות. והתנצל שלא ראה הדבר היטב מחמת שהי' בלילה והטבח הלז כבר יצא עליו ערעור זה איזה שנים שהעיד ע"א עליו שמצא בתוך המעיים יתד תקועה מעבר לעבר והשליך את החתיכה לחוץ ואמר שעוד איש אחד ראה זאת והשני הכחיש אותו שלא ראה מאומה וכעת שקרה מקרה הזאת נתעוררו עליו עדים ע"א מעיד עליו שראה אותו הרבה פעמים שותה יין עם עכו"ם אשה אחת העידה כי ראתה אותו אוכל לחם וחמאה בבית נכרי ושני טבחים רוצים להעיד בב"ד שבר"ה הפשיט בהמה טריפה זה איזה שנים גם כבר יצא עליו קול רינון עם נכריות ורק דלא אתחזק קלא בב"ד גם מעולם לא שאל שום שאלה על שום אבר מאברים הפנימים והעדים מתיראים להעיד בפניו שלא ימסור אותם והוא טוען כי כל העדים המה שונאים אותו בתכלית השנאה ובפרט הטבחים. זה תורף השאלה בקצרה

ויש בזה לברר איזה פרטים. א) אם מותר לקבל העדות שלא בפניו. ב) אם נוכל לפוסלו ע"י עדים הללו אף שהמה שונאים שלו. ג) אם יש בעדות זו ממש לפוסלו עולמות או עכ"פ על איזה זמן ונברר בס"ד כל פרט ופרט

והנה זה דבר פשוט דמכח העד שהעיד שבשנה מקוד לזה מצא יתד תקוע במעיים מעבר לעבר והשליך לחוץ עפ"י אותו עד פשיטא דאין לאסור חוץ לזה כיון דליכא רק ע"א דאף שאמר שראה עוד איש אחד מ"מ כיון דהשני הכחיש אותו שלא ראה מאומה א"כ עכ"פ לא נשאר רק ע"א וע"א אינו מועיל לפסול את האדם ולהוציאו מחזקת כשרות. ואף דאומר שראה עוד עם אחד והשני אינו כאן מ"מ ל"ח רק ע"א ואף דשיטת המהרש"א כתובות כ"ג דאם ע"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני עוד אחד אע"פ דהשני אינו לפנינו חוששין לקידושין ול"ח בכלל מקדש בע"א עיי"ש: אך באמת במהרי"ט כ' איפכא אהא דכ' הרי"ף פ' מי שאחזו בשם התוספתא נסתרה עמו בפני ע"א שחרית ובפני ע"א ערבית אין חוששין לקידושין וכ' הר"ן ז"ל הטעם דקידושין דנוגע לד"נ ל"מ עדות מיוחדת ובב"י הקשם דבלא"ה בקידושין א"א לצרף עדות מיוחדת דקידושין בע"א ל"מ אף אם הדבר אמת ועי' שו"ת הג' בעל שאגת ארי' המובא בשו"ת ב"א סי' מ"א ובשו"ת רח"כ ז"ל סי' ט' אך כ' במהרי"ט דמיירי שכ"א אומר שנסתרה בפניו עם אחד בשחרית וכן אומר העד שראה בערבית וא"כ לדבריהם הי' קידושין גמורין ורק כיון דעדות מיוחדת לא מצטרף שוב אין חוששין לקידושין ונשמע דגם לכתחלה אין לחוש לע"א שאומר שנתקדשה בפניו ובפני עוד אחד. אך באמת י"ל דלכתחלה שפיר חוששין רק הכונה דאין מצטרפין היינו לענין דיעבד דבדיעבד גם מהרש"א מודה דל"מ עדות כזה כמפורש שם בתוס' כתובות כ"ג ד"ה תרוייהו שכ' שם דבלא"ה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים

נשמע דגם אם לא היו העד השני לפנינו אפ"ה לא הי' חשיב רק בגדר ע"א ול"מ להוציא את האדם מחזקת כשרות ובפרט שהעד השני מכחישו א"כ לא נשאר כ"א ע"א ול"מ לפסול את האדם כמפורש בכל הפוסקים דאין אדם נפסל ע"פ ע"א ובתב"ש פסק דרק אם נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט כגון שכבר יצא עליו שם רע והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו. אבל בל"ז אין לפסול את האדם מחזקת כשרות ועי' במהרש"ל כתובות ד"כ בשיטת הסוברים דבס' פסול היינו בב' אומרים גזלן וב' אומרים לאו גזלן דנשאר כשר ומשום חזקת כשרות כמו שהוא שיטת התוס' אף דבתרי ותרי עכ"פ ס' דרבנן הוא מ"מ להוציא את האדם מחזקת כשרות לא מחמרינן דאחזיקי ברשיעי לא מחזקינן וכמ"ש התוס' בכורות ד"כ לענין דמאי דאף לר"מ ל"ח מה"ת. ואף דפסקינן דבתרי ותרי פסול ה"ט משום דיש חזקת ממון כנגדו כשיטת הרי"ף ז"ל. או דעכ"פ מדרבנן מחמירין כיון דנגד תרי ותרי א"א שיהיה החזקה חשיב בירור דתרי כמאה אבל בלא"ה ע"א ל"מ נגד חזקת כשרות. ובפרט כיון דלפי דברי הטבח ראה מעשה זו בשנה העברה ולפי דבריו האכיל הטבח אז טרפות לישראל. א"כ הוא שראה זאת והי' יכול להפריש מאיסור קעבר משום לפ"ע כמ"ש המל"מ בפ"א מהל' כלאים ה"ו דאם רואה חבירו עובר איסור ויכול למחות בידו ואינו מוחה עובר אלפ"ע ועי' פמ"ג או"ח סי' תמ"ד א"כ גם הוא לפי דבריו עבר אלפני עור וא"כ לא מהימן לעשות א"ע רשע. ואף שי"ל דבשביל זה שלא הגיד לאפרושי מאיסורא נהי דלשיטת המל"מ עובר בלפ"ע מ"מ אין לוקין ע"ז דעכ"פ הוי לאו שאין בו מעשה וגם דהוי לאו שבכללות כמפורש ברמב"ם פ"א מה' רוצח דביכול להציל ולא הציל חשיב לאו שאין בו מעשה וא"כ הא בנוב"י תנינא חאה"ע סי' קנ"ו נסתפק דבזה ל"ש אין אדם משים עצמו רשע לפי שבמכשיל אחרים אינו מתחייב מלקות ומיתה ועי' בשו"ת רע"א ז"ל ובח"ס אה"ע נ"א לענין חליצה ואומר שהוא איטר וכבר חלץ בימינו

אך באמת מפורש ברשב"א כתובות י"ט דר"מ ס"ל דאע"פ שבכל דבר יעבור ואל יהרוג מ"מ מדת חסידות הוא למסור נפשו. ואם אינו עושה כן ל"ח מדת חסידות ולא מהימן לומר שעבר אמדת חסידות. ואף דרבנן פליגי ה"ט כיון דמצד הדין אין לו למסור נפשו ל"ש בזה אאמע"ר. ובאמת שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה דבכל שהדין יעבור אסור למסור נפשו אך הרבה פוסקים חולקים כמפו' בתוס' ע"ז כ"ז ובכ"מ והרשב"א ז"ל קאי בשיטת הסוברים דמותר למסור נפשו ובאמת הדבר תמי' לכאורה דלפמ"ש המל"מ שם דהיכי דמכוין להנאת עצמו לכ"ע אסור למסור נפשו א"כ הכא דהמלוה מכוין להנאתו א"כ שוב אסור למסור נפשו וצ"ע לכאורה

וי"ל דבאמת הרשב"א ז"ל מביא עוד שם שיטה ישנה דבגזל ס"ל לר"מ יהרג ואל יעבור ועי' בש"מ שם ועי' בש"מ ב"ק ד"פ בשם הראב"ד דבממון חבירו אסור להתרפאות אף במקום פק"נ ועי' תוס' ב"ק ד"ס ובפר"ד א"כ אף לשיטה הראשונה דס"ל דגם בגזל הדין דיעבור ואל יהרג ובפרט דהוא אינו גוזל בידים רק דהוי גורם לגוזל אבל עכ"פ י"ל דעכ"פ לענין זה חמיר דעכ"פ מותר למסור נפשו וס"ל להרשב"א ז"ל דשייך בזה לומר אאמע"ר ורבנן פליגי דעכ"פ כיון דאם הי' בא לב"ד היינו מורין לו דא"צ למסור נפשו ל"ח בכלל רשע עכ"פ חזינן דגם בדבר שאינו רק מדת חסידות ס"ל להרשב"א דלא מהימן לומר שעשה נגד מדת חסידות ומכ"ש בדבר שעובר אלאו דלפ"ע נהי דאין לוקין בזה מ"מ שייך בזה לומר אאמע"ר ובפרט שהכשיל רבים ועבירה דרבים חמיר כמו דמצינו בר"ן