מהר"ש חלק א מד

הואיל מטעם דאם יושחט אחר השאלה לא הי' מתחיל כלל איסור מפרק דהוי משאצל"ג אבל בשחטו בעודו קודש אף אי ישאל אח"כ מ"מ ישאר איסור מפרק וכמ"ש לעיל וכ"ז לענין מפרק דהוי עכ"פ משאצל"ג וגם בחולין הוי עיקר הפטור משום דליכא מחשבת איסור אבל לענין צביעה דבחולין ליכא כלל איסור צביעה דאין צביעה באוכלין וא"כ שוב שייך ההיתר מטעם הואיל דגם אם שחטו בעודו קודש מ"מ אי ישאל אח"כ יתגלה דלא הי' איסור צביעה כלל ועל מחשבת איסור לחוד ליכא חיוב וא"ש קושיא הנ"ל ולק"מ וז"ב בס"ד

ועפ"ז י"ל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ט"ו שכ' הי' לפניו ב' בהמות של צבור שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור על השני' אבל שניהם שמינות חייב חטאת על השני' נמצאת הראשונה טריפה אעפ"י שבשעה ששחט השניה לא ידע שהראשונה הוא טריפה מ"מ פטור דפסק כרבה דבתר מעשיו אזלינן. והוקשו עליו מדוע לא כ' רבותא דאפי' בנשפך דם הראשונה אפ"ה חייב על השניה וכדמוכח בש"ס שם דאפי' לרבה דפוטר בנמצא כחושה בבני מעים דס"ל אזלינן בתר מעשיו אפ"ה מחייב בנשפך הדם וכמ"ש בתוס' שם עכת"ק עיי"ש בלח"מ. ונלע"ד בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דנודע שיטת הר"י בתוס' גיטין דכ"ד דבגט ל"מ באומר לאיזה שארצה אגרש אפי' למ"ד יש ברירה משום דכתיב לה לשמה ובעי שיהי' מבורר בשעת כתיבה. ונסתפקתי בתשובה באם אמר כתוב לאיזה שיצאת בפתח תחלה דבכה"ג מפורש בש"ס עירובין דל"ב דמהני אף למ"ד אין ברירה בהא דכבר בא חכם וא"כ י"ל דבכה"ג מהני אף בגט דחשיב מבורר לשמה ורק דהוי חסרון ידיעה דרק במידי דתלוי בלהבא דבכה"ג ל"ח אפשר להתברר ע"י אליהו דא"א לידע עתידות וכמ"ש בתוס' יבמות דמ"ב ושפיר ל"ח מבורר לשמה אבל הכא דהוי רק חסי"ד א"כ שפיר חשיב מבורר לשמה. ואף שכ' הפני משה הביאו בשעה"מ הלכות יו"ט דרק במידי דרבנן מועיל הא דכבר בא חכם אך כבר הקשו עליו השעה"מ. וראי' למ"ש השעה"מ מהא דכ' בש"ע אה"ע סי' ק"כ דאם בא לכתוב גט צריך להכירן וכ' הטור דגם הסופר צריך להכירן משום דבלא"ה ל"ח מבורר לשמה. ואפ"ה כ' באם לא הכירן אותם ואח"כ נתודע דהי' שמותם כך מהני וקשה לכאורה לשיטות הסוברים דבעי ג"כ הכרת הסופר וא"כ קשה מאי מהני דנתודע אח"כ ששמותם הי' כך הא עכ"פ לא הי' מבורר לשמה ועכצ"ל דבכה"ג דהוי רק חסרון ידיעה חשיב מבורר לשמה. ועפ"ז י"ל דהנה גם שחיטות קדשים בעי שיהי' לשמה ונהי דבקדשים סתמא לשמה קאי מ"מ כ' בתוס' זבחים ד"ב דעכ"פ בעי שיהי' מתכוין לשחיטת קדשים דבלא"ה פסול ומשו"ה שחיטת קטן בקדשים פסול וא"כ מידי דתלוי בברירה גם בשחיטת קדשים ל"מ דל"ח מבורר לשמה ורק בדבר התלוי בחסרון ידיעה אז נהי דבשעת שחיטה לא הי' מבורר לשמה מ"מ אם הוא רק חסרון ידיעה ונתגלה דלמפרע הי' לשמה שפיר כשר הקרבן וכמ"ש גבי גט. וא"כ י"ל עפ"י מה שהקשו המפו' בהא דהשוחט בשבת אמאי שחיטתו כשירה הא י"ל כמדא"ר ל"ת אעל"מ עי' בשו"ת מהרי"ט סי' ס"ט. וכ' בשו"ת בית אפרים דענין אעל"מ הוי רק כמסלק הכונה ובשחיטת חולין דא"צ כונה שפיר שחיטתו כשירה וא"כ י"ל דבשחיטת קדשים דבעי כונה אם נשחט באיסור שוב האיסור מסלק הכונה והוי כלא נשחט לשמה ופסול. ועפ"ז י"ל דבר חדש דבאמת גם בנשפך הדם יש לפטור למ"ד דלא אזלינן בתר מחשבתו רק באמת י"ל דכיון דבשעת שחיטתו היינו סוברים שהוא באיסור וא"כ האיסור מסלק הכונה והוי כלא נשחט לשמה ופסול ונהי דאח"כ נודע שהי' בהיתר מ"מ עכ"פ לא הי' מבורר לשמה בשעת שחיטתו ושוב הקרבן פסול וא"כ ל"ח כלל מעשיו בהיתר

אך באמת היכי דנמצאת כחושה בבני מעים דהוי רק חסרון ידיעה דהוי בגדר וכבר בא חכם וא"כ בכה"ג הוכחתי דהיכי שאפשר להתגלות ע"ו אליהו שוב חשיב מבורר לשמה וא"כ שוב הקרבן כשר והוי מעשיו בהיתר ושפיר פטור אבל בנשפך הדם דהוי מידי דתלוי בלהבא בכה"ג ל"מ אף למ"ד יש ברירה לענין שיהי' חשוב מבורר לשמה א"כ כיון דבשעת מעשה סברנו שהי' באיסור והוי כשלא לשמה א"כ נהי דנשפך הדם וממילא הי' מעשיו בהיתר וחשיב לשמה מ"מ ל"מ דלא הי' מבורר לשמה בשעת שחיטתו וא"כ הקרבן פסול וממילא חייב אף למ"ד בתר מעשיו אזלינן מ"מ הכא עי"ז שמחשבתו הי' באיסור חשיב גם מעשיו באיסור ומיושב קושית התוס' דבאמת אם הי' הקרבן כשר אז גם בנשפך הדם הי' פטור רק דבנשפך הדם הקרבן פסול א"כ בודאי חייב. א"כ כ"ז לרבא דס"ל בש"ס תמורה ד"ד דכמדארל"ת אעל"מ א"כ שפיר בנשפך הדם הקרבן פסול ומשו"ה חייב. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק כאביי דאי עביד מהני עי' בשעה"מ פיו מגירושין ועי' בספר מהר"ש יפה שהחליט כן א"כ שפיר לדידי' בנשפך דם הראשונה כשר ונהי שסברנו בשעת מעשה דהי' באיסור מ"מ גם אז הי' הקרבן כשר אף שנשחט באיסור א"כ שפיר בנשפך אח"כ דם הראשונה א"כ ידוע לנו שמעשיו בהיתר הי' א"כ שפיר פטור כמו בנמצאת כחושה דפסק כרבה דלא אזלינן בתר מחשבתו רק בתר מעשיו והיכי שהקרבן כשר ונמצא שהי' לצורך שפיר פטור ומיושב שפיר הכל בס"ד וז"ב ונכון. הארכתי קצת בפלפלת כ"ש

עתה נפן לנדון שאלתנו והנה לכאורה סברת התוס' בביצה שם הוא כעין שיטת הרמב"ם ז"ל. אך לפי הבנתם הוא רק לצורך שבת ולמאן דל"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט אבל ביו"ט עצמו אין לחלק. נחזור לסברת הט"ז בשיטת הרמב"ם ז"ל. א"כ י"ל דאף באם מוציא אש לחמם כנגדו דהוי א"נ גופא אפ"ה אסור וה"ה הכא נהי דהזיעה הוא בהמים והוי א"נ גופא מ"מ אסור להמציא א"נ. ואדרבה י"ל דאף לסברת הה"מ דפליג על הראב"ד וס"ל דזה ל"ח נולד לפי שאינו נהנה מגוף האש אבל הכא שיהנה מגוף הזיעה שימשוך לתוך המים א"כ י"ל דאסור מטעם נולד ולטעם הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דהוי משום מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט א"כ י"ל הכא דהוי א"נ גופא נהי שהזיעה לא הוי א"נ גופא מ"מ ניכר הוא בתוך המים א"כ בא"נ גופא אף שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט עכ"פ מותר מה"ת ואף דלאיזה שיטות עכ"פ אסור מדרבנן וכמו שיש איזה פוסקים שכ' דטעם דאסור לקצור הוא משום שאפשר לעשותן מעיו"ט ועי' ברש"י ביצה ריש פרק אין צדין ובדבר שמתוקן יותר מעיו"ט אז מה"ת אסור וכמ"ש בתוס' מגילה ד"ז ועי' במעדני יו"ט על הרא"ש ביצה די"ב מ"מ עכ"פ ע"י שינוי מותר וכמפורש בש"ע. נמצא דיפה כ' כת"ה דלשיטת הט"ז אף בדיעבד אסור להשתמש בו וממילא כל דבר שאסור ע"י ישראל גם ע"י עכו"ם אסור אך לסברת הראב"ד בודאי דהטעם משום נולד א"כ גם ע"י עכו"ם אסור דנולד אף בשל עכו"ם אסור כמ"ש המג"א דלא כהלבוש. ואך לטעם הה"מ י"ל דע"י עכו"ם שרי. אך באמת י"ל דהכא שנהנה מהזיעה גופא אז נהי דהוי א"נ גופא ושוב עכ"פ מה"ת מותר אף שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט מ"מ שוב י"ל דאסור מטעם נולד דבזה ל"ש סברת הה"מ דהא יהנה מהזיעה גופא

אך בזה יפה כ' כת"ה שי"ל דזיעת משקה ל"ח נולד א"כ א"נ דהזיעה נעשה מהמשקה ל"ח נולד רק שיש לאסור מטעם שאפשר לעשות מעיו"ט א"כ י"ל כיון דהוי א"נ גופא שוב עכ"פ מותר ע"י עכו"ם דזה חשיב כשינוי וסברת הרמב"ם ז"ל לפי הבנת הט"ז ג"כ ל"ש לפי שאינו דבר חדש וא"כ היה מקום להקל. אך א"א לידע שמא מהעפר נעשה הזיעה ושוב שייך טעם הרמב"ם והראב"ד ז"ל, וי"ל עוד דהכא מודה הה"מ דחשיב נולד לפי שיהנה מגוף הזיעה ע"כ א"א להחליט ההיתר מטעם זה וממילא אין נ"מ בכל מה שפלפלנו לעיל אי יש בזה איסור מלאכה