מהר"ש חלק א מב

גרמי וי"ל עוד לשיטת הרא"ש היכי שההיזק נגמר בדיבור הו"ל כמו מזיק ולכך חייב אבל באם אינו מתחיל רק אח"כ הוי כעין גרמא. ובאמת כעין זה מצינו בש"ס חולין דט"ז לענין שחיטה בסרנא דמיא דמשני כאן בכח ראשון כאן בכח שני דכח ראשון הו"ל כח גברא וגם לענין אשקול עלה בידקא דמיא כ' התוס' דאין לחייבו מטעם מקרבו אצל האש משום דבשעה שכפתו לא הי' המים ראוי לבוא ואח"ז הוא בכח שנו

ובאמת י"ל דכ"ז הוא רק לדידן דס"ל דעכו"ם העושה מלאכת ישראל אינו רק מדרבנן וע"כ דקפידת התורה רק שלא יעשה הישראל בעצמו א"כ י"ל דגרמא שרי אבל א"נ דגם ע"י עכו"ם אסור א"כ ע"כ דקפידת התורה שלא יתהווה מלאכה בחפץ ישראל א"כ אף גרמא אסור דעכ"פ לא גרע מנעשה ע"י עכו"ם. ונודע מ"ש המפורשים בהבנת דברי הירושלמי שכ' לחלק בין הא דמותר להבעיר מע"ש ויהי' דולק בשבת ובין שריפת קדשים ביו"ט דאסור אף באם התחיל מעיו"ט דהכונה כנ"ל כיון דאחשבי' להבערתן א"כ אף בנעשה ממילא אסור א"כ נהי דבהתחיל מע"ש הוי רק כגרמא מ"מ אסור ולכאורה ממ"ש בתוס' שבת די"ז דמש"ה בפורס מצודה ואינו נלכד בשעת פריסה ליכא חיוב חטאת משום דא"י אם יצוד אבל אי יש בירור שיצוד יש חיוב ועי' במג"א סי' שט"ז ובפמ"ג שם שהאריכו בזה. ומוכח דאף דאינו ניצוד רק אח"כ מ"מ הוי כעושה בידים ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ת ח"א סי' ה' שכ' דאם מעמיד כלי שמדליק הנר שעומד אצלו וכ' דבאינו מדליק תיכף בשעה שהניחו ליכא רק גרמא וממ"ש המחה"ש ג"כ משמע כן אך מהא דפירס מצודה אינו מוכח כן. א"כ הכא נהי דע"י הטפת הטיפין נעשה זיעה מ"מ כיון דעכ"פ בשעה שמעמיד הכלי תיכף ליכא זיעה רק אח"ז י"ל דבכה"ג ל"ח רק כמו גרמא וי"ל עוד לפמ"ש בתוס' ב"ק דנ"ו שהוקשו דאמאי פטרי רבנן בהשיך בו נחש מטעם דארס מעצמו מקיא הא בנותן לתוך פיו הו"ל ככופף קומתו בפני הדליקה. ותירצו דהכא הארס אינו בעולם בשעת מעשה א"כ י"ל דשם בדם עכ"פ בשעה שמניח הרטייה הדם ישנו עכ"פ בעולם א"כ י"ל דהוי כמוציא בידים אבל הכא שהזיעה אינו כלל בעולם רק יולד אח"כ א"כ בשעה שנולד הזיעה שוב נסתלק פעולתו וי"ל דאף לדעת המג"א שמחמיר גבי העמדת העלוקה דנחשוב למלאכה מ"מ מודה בזה. ובפרט לשיטת רש"י גם שם לא נחשוב למלאכה הואיל שאינו רק גרמא לפי שאינו עושה מעשה בידים

עתה נדבר אי ליכא היתר מצד דמותר כל מלאכות מיו"ט לשבת לצורך א"נ היינו ע"י ע"ת או מטעם דצרכי שבת נעשה ביו"ט או מטעם הואיל. והנה כת"ה הביא הא דביצה אין מוציאין אש ומפורש שם בש"ס דהוא משום דקמוליד ביו"ט ופירש הרע"ב ז"ל משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה ביו"ט וא"כ ה"נ בזיעה הנ"ל דבורא הזיעה ביו"ט ודמי ג"כ למלאכה נראה דאסור כמו באש. הנה לכאורה לפ"ז אין נ"מ אי חשיב מלאכה הא דעושה הזיעה או לא דאף א"נ דהוי רק גרמא מ"מ לא גרע מביצה שנולדה ביו"ט דאסור משום דאין יו"ט מכין לשבת ואף בהכנה דממילא מכ"ש הכא שהדבר לא הי' בעולם כלל ונעשה ע"י פעולתו בודאי שי"ל דאסור מטעם דאין יו"ט מכין לשבת. ובאמת מ"ש כת"ה דאמאי אסור להוציא אש נהי שדמי למלאכה הא כל מלאכת א"נ וכן מכשירי א"נ שא"א לעשות מעיו"ט מותר ואמאי אסור להוציא אש ל"מ אם מוציא אש לחמם כנגדו א"כ לדעת הר"ן הוי כא"נ עצמו הואיל שנהנה מגוף האש וגם אי מוציא אש לבשל עכ"פ הוי כמכשירי א"נ היכי דא"א לעשות ביו"ט. והביא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט שלא התירה התורה להבעיר אלא מאש המצוי וביאר הט"ז דבריו שלא התירה התורה א"נ ביו"ט רק היכי שהדבר ישנו בעולם רק שמחוסר תיקון אבל להמציא א"נ לא התירה התורה והה"מ פירש דברי הרמב"ם מטעם דהוי כמו מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ולדעת הט"ז בפירוש דברי הרמב"ם שוב הוי מלאכת איסור ובודאי הוי כמבשל בשבת דאסור ליהנות ולדעת הה"מ משמע לכאורה דמותר להשתמש באם הוציא והט"ז פליג דעכ"פ עבר איסור ד"ת והוי כמו מעשר פירותיו בשבת במזיד דאסור והראב"ד כ' דיש איסור מטעם נולד והה"מ כ' דלא דמי לביצה דשם נהנה מגוף הביצה אבל הכא הוי רק סיוע שיוכל להדליק ממנו עצים

ולפ"ז לדברי הראב"ד והט"ז נראה דאף אם עכו"ם הוציא אש אסור דבנולד אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ולדעת הה"מ דהוי רק מכשירין מותר ע"י עכו"ם דהוי ע"י שינוי עכת"ד. הנה בגוף סברת הט"ז בדברי הרמב"ם ז"ל שלא הותרה א"נ ביו"ט רק היכי שהדבר יש בעולם רק שמחוסר תיקון אבל להמציא יש מאין לא. הנה סברא זו מפורש בתוס' ביצה ד"ב בהא דמפורש שם דביצה שנולדה ביו"ט אסור משום הכנה והוקשו דא"כ היכי אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ותירצו דרבה לטעמי' דא"ל הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזיא לי' ואפי' לדידן ניחא דבדבר שיש בעולם רק שמחוסר תיקון ל"ש הכנה הרי מפורש כסברת הט"ז דאם נולד בשבת ויו"ט הכין אותו דבר שלא הי' בעולם כלל אז אסור אבל להכין דבר הצורך רק תיקון שרי ודברי התוס' תמוהים מאד א) במ"ש ואפי' לדידן ניחא חדא דגם אנן ס"ל הואיל וחוץ לזה קשה דמשמע דמותר לבשל מיו"ט לשבת אף בלי טעם דהואיל והא מפורש בש"ס פסחים דמ"ו דעיקר ההיתר מטעם הואיל או משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ מאן דא"ל הכנה דרבה ס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט א"כ ע"כ צ"ל מטעם הואיל וחוץ לזה הא חזינן דאסור לבשל מיו"ט לחול אף דסעודת חול בודאי ל"צ הכנה אפ"ה יש איסור מלאכה ומכ"ש לצורך שבת ועי' במהר"ם שי"ף ובביאור הג"ה שם ביצה ד"ב ובמג"א סי' תקכ"ז שרצה להתיר עפ"י סברת התוס' אפי' סמוך לחשיכה ודחה דמאן דס"ל הואיל לא ס"ל סברת התוס' ואף שי"ל בפי' דברי התוס' דהכונה ואפי' לדידן היינו דההיתר מטעם דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואי דכיון דחזינן דמלאכה גמורה מותר מכ"ש הכנה של היתר י"ל דגרע דבאמת ביו"ט עצמו חזינן דמידי שישנו בעולם מותר לתקנו לצורך א"נ ולעשות כל מלאכות ולהמציא א"נ אסור ה"ה לצורך שבת מותר לתקן א"נ ולא להמציא דבר חדש. וזה כונת התוס' דהקשה א"כ היכי אופין ומבשלין מיו"ט לשבת הא יש בזה הכנה וס"ד דכיון דהכנה דממילא אסור מכ"ש הכנה בידים וס"ד דבאמת לצורך יו"ט גופא מותר אפי' להמציא א"נ. ותירצו דהיתר מטעם הואיל וכ' אפי' לדידן הטעם משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואי דלמאן דס"ל הכנה דרבה וכי גרע הכנה דממילא. ע"ז כתבו דרק לתקן שרי אבל להמציא אסור אף לצורך יו"ט גופא וי"ל דדייק סברא זו מהא דמוציא אש וכסברת הרמב"ם. ולפי"ז דדברי התוס' א"ש כמין חומר

ונמצא לכאורה דלמאן דס"ל הואיל ול"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ י"ל דביו"ט מותר אפי' להמציא א"נ ורק לצורך שבת אסור להכין וממילא אסור בשבת ומאן דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ואפ"ה אסור ביצה וע"כ לחלק בין אינו בעולם א"כ י"ל דגם ביו"ט גופא אסור להמציא א"נ היכי שהדבר אינו בעולם ולפ"ז א"ש סברת התוס' ולא יוקשה קושית הביאור דהוא כסברת הרמב"ם ז"ל. אך אף לסברת המג"א ז"ל דמאן דא"ל הכנה דרבה ס"ל דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט מ"מ י"ל בפי' דברי התוס' דנודע פלוגתת רבה ורבא מנחות דס"ד בשחט ב' חטאות של צבור דרבה ס"ל אזלינן בתר מעשיו ורבא ס"ל דבתר מחשבתו אזלינן ויש שם חילוף גירסאות בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל. והקשה בתוס' דא"כ מאי מועיל הא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים הא עכ"פ יהי' מחשבתו לאיסור. אך הג' הנחי"ע כ' דבאמת י"ל מתוך אך דבעי